1. הבית
  2. /
  3. מאמרים
  4. /
  5. פרשת השבוע להורים וילדים
  6. /
  7. אחרי מות-קדושים


פרשת השבוע להורים וילדים

הדרכת הורים פרטנית בשיטת אליזבת,
ניתן לקרוא בקישור כאן.


אשמח להרחיב יותר בפגישת היכרות טלפונית ללא עלות.

 

תאמו איתי פגישה.

לחצו עכשיו על צור קשר:



פעולה פשוטה זו תיהיה התחלתה של פריצת דרך בחייך.

 

שלכם, באהבה

אליזבת 




שתי הבהרות חשובות:

1. כל התיאורים המעשיים בפרשות השבוע הם במשמעות הפנימית רוחנית שלהם, ואין בהם שום קשר לפעולות הגשמיות שאנחנו מכירים מחיי היום היום.

2. ״שפת הענפים״: כדי לעזור לנו להבין מושגים מופשטים רוחניים, התורה משתמשת ב״שפת הענפים״, שלקוחה מחיי היום היום, ורק כדי לחבר אותנו למשמעות הפנימית של המושג. לשורשים.

חיפוש :

פרשת אחרי מות-קדושים

בס"ד

 


פרשת אחרי מות-קדושים – ביאור הפרשה להורים וילדים

 

על מה מספרות הפרשות?

שתי פרשות חזקות ביותר שלוקחות אותנו פנימה אל תוך עצמנו, ומוסיפות למקד ולדייק את העבודה הרוחנית שלנו.


כל ציווי בפרשה דורש הסבר נרחב ביותר, ואנו נתמקד על אחדים בלבד.


מומלץ לקרוא את הפרשה במלואה מהתורה.

 

נחזור ונזכיר שהתורה מדברת עלינו, על מצבים נפשיים שבתוכנו, ובפרשות האלו ניתן לראות בבירור כיצד, לאחר שבני ישראל יצאו ממצרים, כלומר, כל אחד מאיתנו יצא משם, מהמקום הצר שבתוכנו שלא מאפשר לנו לגדול, וקיבלנו את התורה, מתוך אחדות שלמה, נוצרה קרקע פוריה שעליה אפשר יהיה לזרוע הנחיות מדוייקות איך עלינו להתנהל על מנת שנוכל להכניע את הדחף שמביא אותנו לרוב להחריב כל חלקה טובה שבנינו.

 

נתחיל.

 

 

פרשת אחרי מות

 

"וַיְדַבֵּר השם אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי השם וַיָּמֻתוּ."


נשאלת כאן השאלה מדוע לא צויינו השמות של נדב ואביהוא?

לרוב אנו נשייך קרוב משפחה לאדם מסוים, כאשר כל ההגדרה שלו היא בזכות אותו אדם.

כמו: הבן של... אשתו של... וכו׳...

משום שאם נאמר את שמו, ייתכן ולא יידעו במי מדובר, כי עדיין לא עשה דברים שהטביעו חותמם על הסביבה.


לכן נאמר כאן ״בני אהרון״, מאחר ונדב ואביהוא עדיין לא עמדו ברשות עצמם.


האם חשוב לדעת להבחין בין עוולות שאנחנו מחוללים לזולת מתוך השפעת הסביבה או בהשפעת אופיינו שלנו?

בהחלט.

חשוב שנדע את שורש המחשבה של ההתנהגות שלנו, ומתוך איזה מקום פעלנו.

אם אנו גורמים עוול בגלל השפעת הסביבה, נוכל לדייק בבחירת סביבה נכונה שתשפיע עלינו לטובה.

ואילו אם העוול נעשה בגלל האופי והתכונות שלנו, עלינו לדעת את אותה תכונה שאינה מאוזנת בנו, שנוכל לעבוד עליה ולשפר אותה.

 

 

"וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד להשם וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל."


למה צריכים שני שעירים, אחד לקדושה ואחד לטומאה?

נענה על כך בשאלה:

ממתק זה דבר טוב או רע?

בואו נראה,

ילד מתיישב להכין את שיעוריו, וזה בדיוק הדבר האחרון שברצונו לעשות, אל מול כל המשחקים שננטשו באותו הרגע.

אם יקבל הילד ממתק להעלאת המוטיבציה, והשיעורים יילכו ויושלמו בהתאם לקצב שהממתק הולך ונעלם בבטנו, במקרה הזה נאמר - שהממתק הוא דבר טוב, כי הוא מענג את הילד באותה מידה כמו שהיה באותו הזמן משתעשע במשחקיו.


אבל אם הילד מבקש ממתק רק בכדי להפיג את השעמום ומחפש עונג מיידי - הממתק הוא רע.

מכאן אנו למדים שלא ניתן למגר את הייצר הרע שבתוכנו, אבל אפשר להכניע אותו ולקחת אותו תחת חסותו של הייצר הטוב, ולכך יש להשתמש בתכסיסים.

 

וזו הסיבה שנשלחו שני שעירים, שעיר אחד להשם, ובאותה מידה, גם המקום הטמא קיבל את השעיר שלו שלא יקטרג וינסה לחבל בשמחה של השעיר להשם.

 


"כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ."


אנחנו הושפענו מההורים ומשפיעים לילדים.

מתי אנחנו פועלים מתוך השפעת ההורים באופן חיובי ומתי שלילי? איך ניתן לזהות את אופי ההשפעה עלינו לטוב ולרע ואיך על ילדנו?

בכל פעם שנמצא את עצמנו עומדים נבוכים מול ההחלטה שלנו מצעירותנו, שאת זה אני לא אעשה, כאשר ״זה״ הוא דפוס התנהגות שראינו אצל הורינו, שגרם לנו לסבל רב והחלטנו שאנחנו ניהיה הורים טובים יותר, אבל שוב אנו שומעים את ההורים שלנו דרך הקול ו/או ההתנהגות שלנו - זוהי השפעה שלילית שספגנו, ואנחנו מעבירים הלאה לילדנו, כאשר אנחנו מהווים רק צינור, ללא עיבוד מקורי משלנו להתנהגות זו והתוצאה היא שהחיינו התנהלות שאנו עצמנו התנגדנו לה. בעוד הילד שקיבל אותה, כלל לא חווה את הוריו, ואת התגובה האמיתית שלו.


ייתכן ואף ההורים שלנו נהגו כך, ואנו לא באמת יודעים איך הם עצמם היו מתנהגים לו לא קיבלו השפעה שלילית מהוריהם.


וכך הגלגל חוזר על עצמו מדור לדור.


המלצה שלי:

 

ראשית, לעצור!

ברגע ש״חווינו״ את הורינו, בהשפעתם השלילית שלהם עלינו, דרכנו, יש לעצור ולנסות:

  • להחליף תפקידים עם הילד שלנו, בדימיון, ולראות את עצמנו בילדותנו.
  • האם הילד שלנו מגיב אלינו באותו אופן בו הגבנו להורינו?
  • לבחון האם המסר עובר בדרך שאנו מזדהים איתה?
  • לזהות אצלנו תחושה של כישלון ששוב לא הצלחנו לשבור את המעגל, והתסכול מהכישלון גורם להסלמת התגובה שלנו שזו לכשעצמה גורמת להחרפת הדיאלוג עם הילד.
  • להתחרט על התגובה שלנו מייד. להתאסף אל תוך עצמנו, ולהמשיך בחינוך בדרך המקורית שלנו.


במידה ובצענו תפנית בעיצומו של ״המצב״, סבירות גבוהה שאם התפנית היתה קיצונית, היא עשויה ליצור בלבול אצל הילד.


במקרה כזה, כדאי ליצור את החיבור אצל הילד בין התגובה שירשנו מהורינו לבין התגובה החדשה שלנו.


לא להיבהל אם הילד יסרב לשתף פעולה ״אבל אמרת שלא תחזיר לי את המשחק עד שאסדר את כל החדר, עם המשחקים במקום, ואטאטא את הרצפה, ואנקה את כל האבק״.      


הילד שלנו הוא לא הילד של הורינו, וההורים שלנו אינם ההורים של ילדנו, כי אם כך היה, מהו התפקיד שלנו??

שלושה שותפים באדם - אביו אמו והשם. לכל ילד מגיע לקבל את החינוך הבלעדי של הוריו הנובע מעצם אישיותם.

 

 


מה קורה כשאנחנו ניצבים בפני ביקורת של הסביבה, על מעשה לא טוב שעשה ילד שלנו? איך להגיב לסביבה ואיך לילד?

נתחיל מהסוף.

ילד חייב לקבל גיבוי מהוריו בכל מקרה!

הילד סומך על ההורה, זו הישות הבוגרת האחראית עליו, והאדם ממנו ירצה לקבל הכוונה שוטפת בילדות, ובהמשך, בהיותו בוגר - בכל זמן שיחפוץ.


יש להיזהר מהלבנת פני הילד מול הגורם המבקר את התנהגותו!

פעולה זו עלולה לחסום את הילד מלסמוך על הוריו, ולשתף אותם.


במידה ומתקיימים יחסים בריאים בין ההורים לילד, קיימת סבירות גבוהה שהילד ישתף אותם בכל דבר, ובמידה ותתקבל ביקורת עליו, ההורה כבר יידע על הנושא המדובר ויוכל להתייחס לביקורת בזמן אמת.


אם המצב שונה, והילד לא נוהג לשתף את הוריו, ומקבל את הביקורת כהפתעה - על ההורה לתמוך בילד ולברר את העניין הרחק מהגורם המבקר, ואם עולה בדברי הילד אי הסכמה לדברי הביקורת (לדוגמא בגלל שהילד התכוון לדבר אחר), מומלץ לברר יחד איך אפשר להסביר את הכוונה האמיתית מול אותו גורם מבקר, עם הילד או הילד באופן עצמאי.


בכל מקרה,

אין לערער את האמון שהילד נותן בהורה, זו התשתית שעליו ההורה יכול לבסס את החינוך, ומאפשר לילד להבין שטעויות הם חלק מהחיים, אבל תמיד יהיה לו למי לפנות לבקשת עזרה.

 


באיזה אופן הכי נכון להגיב על ביקורת שמוטחת בנו, מוצדקת או לא ע"י הסביבה או הילדים?

בראש ובראשונה יש לראות בגורם המבקר אותנו, על אחת כמה וכמה, אם מדובר בבני משפחה, כישות שעומדת לטובתנו!


הביקורת לא פתחה זירת מלחמה, אלא להיפך - פניה לשלום כי היא צמחה מתוך המלחמה.
בדרך זו, נוכל להרגיש את האהבה של המבקר, גם אם היא לא מעוגנת במילות הביקורת.
הרי תפקידה של הביקורת הוא לשפר אותנו.


הביקורת, מלשון ביקור, ״מתארחת״ ומאירה את הלא טוב, קשה לשמוע אותה, כי היא גורמת לנו לחזור ולחוות את ההתנהגות הלא טובה שלנו. 

אף אחד לא אוהב לשמוע שהוא לא בסדר. 

אבל לזכור -
היא רק באה לבקר, ולא תישאר כאן לתמיד, עוד מעט היא הולכת, לכן גם אין להתייחס אליה משל היתה במשכן קבע אצלנו, אלא רק לקבל ממנה את מתנת הביקור שהביאה - ולהודות לה.

המלצה איך לומר דברי ביקורת:

נשים אותה בתוך ״כריך״.

הביקורת לא יכולה להיות הארוחה העיקרית, והיא קטנה הרבה יותר מהכריך שעוטף אותה.

הלחם מייצג את החסד.


יש להתחיל בחסד, לומר דברים טובים על האדם שאת התנהגותו רוצים לבקר, ואז להוסיף ביקורת, ממוקדת, בלי הרבה מילים, שהמסר יעבור וזהו, ומייד ״לסגור״ את הביקורת בלחם נוסף, בחסד נוסף - שוב לשבח את האדם.


זו הדרך הנכונה והנעימה לקבל ביקורת.


אנחנו לא רוצים להשבית את האדם אותו אנו מבקרים, אלא כל כוונתנו, שיקבל את הביקורת, ומפה והלאה הכל יהיה טוב יותר, כי אחרת משיגים את התוצאה ההפוכה.



האם נכון להודות על טעויות שלנו בפני הילדים בכל מצב?

בעניינים הקשורים לילד, חד משמעית - כן.

הרי אם טעינו, והיה זה בהקשר של הילד, הוא כבר יודע שטעינו.

ההודאה בטעות מחזקת את האמון של הילד בהורה, במידה והתערערה במהלך הטעות של ההורה.


בנוסף,

הילד מקבל דוגמא מההורה שהודאה בטעות אינה מצביעה על חולשה, אלא ההיפך:

1. יש חיים אחריה

2. מחזקת בילד את התחושה שכל ההכוונה של ההורה נכונה עבורו.


מוטב שהילד ישמע מההורה עצמו שטעה ולא מגורם אחר.

במידה וההורה מנסה לתבל את הטעות שלו בטיעונים נכונים, ההורה נופל מהסמכות שלו מול הילד, ונכנס למגרש של הילד עם החוקים של הילד, ושם ההורה הפסיד את המקום של האחראי הבוגר מול הילד, ונתן לילד את שרביט החינוך.

 

 



פרוש על המושגים:


מזבח

למדנו מה הוא קורבן, קורבן מלשון קירוב - העלאת הקורבן נובעת מהרצון של האדם להתקרב אל הבורא, לכן, המזבח, המקום הגשמי שעליו עושים את פעולת הקירוב הוא החיבור בין הבורא לישראל.


והמזבח עשוי מאדמה, בדומה לאדם שהוא עפר מהאדמה, אין צורך להכין את המזבח מעבר לחומר גלם עצמו, שהוא אדמה, שזו הפשטות מהטבע בדרך הכי מורכבת שלה.


כך גם האדם, כמו שהוא, יכול כבר לצאת לעבודת השם, ללא תירוצים.


וזה הדבר שהבורא רוצה, שנצא לעבודת השם מייד בכל פעם שיעלה בנו הרצון להתקרב אליו יותר ויותר, ולא ניהיה תלויים בשום חיצוניות כלשהי ע״מ להשלים את החיבור עם הבורא.

 

קטורת

למדנו (בפרשת שמיני), שבשפה הארמית, המילה קטורת נאמרת - "קיטרא" ומשמעותה – קשר.

הקטורת מדברת על התקשרות עם הבורא מתוך מקום של שמחה והיא משברת את כל הדברים הרעים.
לא מקטירים קטורת על חטאים כמו שמעלים קורבנות, אלא כל המשמעות של הקטורת היא לקשור את האמונה עם הבורא.

 

עזאזל

חיבור של שתי מילים: עז אזל.

עוז – כח

אזל – נגמר


כאשר אנחנו אלו שנותנים לייצר הרע כח, בדרך הזו, אנו מורידים את הכח שלו ומתוך כך הוא עוזב אותנו.

 

ושלח את השעיר במדבר

המדבר הוא מקום שומם, ללא התחדשות וחיות, זהו מקום השליטה של הייצר הרע.

לשלוח שעיר למדבר מדבר על מצב שאנו משקיטים את הייצר הרע ע"י כך שניתן לו תחושה שהוא השולט כרגע, בכדי שלא ישתלט עלינו.

 


"לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם להשם אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים להשם אוֹתָם."


פתח אוהל מועד הוא כמו מסך של אהל מועד.


ומהו "מסך" בעבודת השם?

האדם הוא רצון לקבל לעצמו כל תענוג, כאשר הוא מגלה שיש מי שנותן לו, הוא נתקף בבושה, ומחליט להפסיק לקבל, דוחה את ההנאה עבור עצמו, כי כל מה שייתן חזרה, לא יהיה שווה ערך למה שמקבל.

בהמשך ההתפתחות הרוחנית, האדם יסכים לקבל רק אם הקבלה שלו תיהיה למטרה אחת ויחידה. והיא - על מנת לתת נחת רוח למי שנתן לו.


לדוגמא:

אם יכינו לנו ארוחה אצל חבר, אנו נתבייש לאכול, ורק אחרי שהחבר יפציר בנו שוב ושוב שכל הארוחה נעשתה לכבודנו, ועצם ההנאה שלנו מהארוחה תראה לו בעצם שאני שמח מהאירוח שלו.

בדרך הזו אנו נרים מסך, כלומר, ניהיה מוכנים להנות רק במידה שההנאה הזו היא על מנת להנות את החבר, ברגע שנרגיש שאנו מקבלים הנאה ולו הקטנה ביותר עבור עצמנו בלבד, נפסיק לקבל ממנו.


וזו הכוונה של ״פתח אוהל מועד":

למדנו שזבח השלמים הוא מלשון שלמות, כולם אוכלים מהזבח הזה, כולם נהנים ממנו, האדם שמקריב את הקורבן מבקש להודות להשם על השלמות שהוא נמצא, יש לו כל מה שהוא צריך.

 

מדוע נקרא הזבח שלמים?

שלמים – מלשון שלום.


שלמים הוא שלום בריבוי, כי נמשך שלום מלמעלה למטה, ומתקיים שלום בכל, מתוך האמונה בהשם.

זהו הקורבן היחיד שהאדם המקריב אותו יכול לאכול ולהנות מהבשר שלו, לכן הקורבן נקרב לפני פתח אוהל מועד, לפני המסך, משום שאחרי המסך אנחנו מתחילים לצמצם ולהגביל את ההנאה שנקבל עבור עצמנו.

 

פתח אוהל מועד - מעשה רקם

"וְעָשִׂיתָ מָסָךְ לְפֶתַח הָאֹהֶל תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה רֹקֵם"

 

ואילו הפרוכת - מעשה חשב - מתחיל החשבון של כמה הנאה אני יכול לקבל שתיהיה רק בכדי להשפיע נחת רוח לבורא שאני מקבל את ההטבה שלו

"וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב יַעֲשֶׂה אֹתָהּ כְּרֻבִים"

 

 


לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ


דם – מלשון דומם.


לדומם אין רצון לגדול ולהתפתח להבדיל מהצומח, או החי ובוודאי האדם.


לדוגמא:

כסא.

אין לו רצון להפוך להיות יום אחד שולחן.

ואם יישבר, לא יעלה מתוכו רצון לתקן את עצמו.


זו דרגת הדומם, מלשון דממה, שקט.

ולעיתים, יכולה להיות בנו דרגת "דומם" – שלא יהיה בנו רצון להיות טובים יותר, נטולי שאיפות להתקדם, וזהו מצב של דין, כי אנו מתנתקים ממקור השמחה.


אכילה – באה מקו ימין, החסד.


לא תאכלו על הדם – לא תיהיו בעמדה של חסד על מצב של חוסר רצון להתקדם.

ומיד אומר "לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ" – במצב של קיפאון וקיבעון קיים חוסר וודאות מוחלט, ויותר מכך, מתעורר רצון לדעת מה יצמח בהמשך, עוד לפני שהתחלנו בעבודה רוחנית.


לכן,
אין מה לנחש מה יקרה, או להסתכל על השמים ולהמציא צורות בעננים, ומשם לקבל כח, משום שמקור הכח הזה הוא מהמקום בו אנו חושבים רק על עצמנו ולא על טובת הזולת, וזאת בגלל העובדה שאנו נמצאים בדרגת "דומם".


עלינו להיות בעבודה פנימית פעילה, ולא לנוח ממנה ומשם לדמיין לאן נגיע...

 

הדרך שבין ההחלטה לביצוע, עוברת עליות ומורדות. החלטות מכוננות שאנחנו מחליטים, נתקלות בעבודת השגרה ובתכונות או השפעות שיש בנו שלא ידענו על קיומם. גם השגרה וגם הגילויים, מסוגלים לרפות את ידינו. כיצד אנחנו נערכים למסע הזה של השינוי ואיך מכניסים כל פעם את הטעם והמרץ לקראת האתגר הבא?

מושג השיגרה קיבל יחסי ציבור גרועים ביותר, כי באמת, מה הטעם בה, היא אינה מחדשת או מתחדשת, ורק לפי שורש המילה ש.ג.ר נוכל לראות את ההיפך מהשורש ר.ג.ש - שמביאה את המילה התרגשות.


נכון, אין כל ריגוש בשגרה.


אבל,

איך נסביר את הפעולה שאנו עושים מידי יום - האכילה.

עד כמה היא משתנה מפעם לפעם?


כשאנו רוצים לאכול, אנו לא חושבים על הפעולה השגרתית של אכילה בסכין ומזלג, יד אחת אוחזת במזלג, השנייה בסכין - וחותכת, וכל הזמן אותה הפעולה, או אכילה של כריך למשל, אחיזת הכריך בשתי ידיים, ומעלים ומורידים אותם לעבר הפה ובחזרה.
עד כמה זה מרגש?

אלא, בזמן רעב אנו חושבים על הטעמים שעומדים להרגיש בחיך, והפעולות השגרתיות שצריכות להיעשות, יהיו רק בכדי להתקדם אל עבר תחושת השובע.


כך צריך לראות את הפעולות השגרתיות בכל עניין שאותו נרצה לקדם.

לא לחפש ריגושים בהם, כי החיפוש הזה רק ירפה את ידנו ויסטה אותנו מהעיקר, אלא להתמקד במחשבה, בדימיון, בכיוון אליו אנו חותרים.


אך מומלץ לנסות לגוון את הפעולות השגרתיות בתפאורה משתנה.

אפשר לשלב מוסיקה, שירה, ואם הפעולה מאפשרת, אז לשלב גם תנועה, ואולי לעשות את הפעולה מחוץ לבית... הדימיון מקבל כאן תפקיד חשוב, ויש להפעיל אותו על מנת שנוכל להנות גם מהדרך!


 

 

 

פרשת קדושים

 

וידבר השם אל משה לאמור

דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם

קדושים תיהיו כי קדוש אני השם אלוקיכם.

 

במעמד הר סיני, בני ישראל היו כאיש אחד בלב אחד, וכל עשרת הדיברות נכתבו בגוף אחד, ואילו כעת, מרגע הקמת המשכן, והקרבת הקורבנות, העבודה הרוחנית של כל אחד קיבלה ציביון אישי, לכן ההנחיה בלשון רבים, כי הרצון של כולם אינו אחד.

פרשת יתרו – עשרת הדיברות


פרשת קדושים


לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי


אל תפנו אל האלילים


לא תעשה לך פסל


ואלוהי מסכה לא תעשו לכם


אנוכי ה׳ אלקיך


אני ה׳ אלקיכם


כבד את אביך ואת אימך


איש אימו ואביו תירָאו


זָכוֹר את יום השבת לקדשו


ואת שבתותיי תשמורו


לא תישא את שם ה׳ אלקיך לשווא


ולא תישבעו בשׁמי לַשׁקר


לא תגנוב


לא תגנובו


לא תַענה ברֵעֲך עֵד שׁקר


ולא תְכַחשו ולא תשקרו איש בעמיתו


לא תנאף


מות יומת הנואף והנואפת


לא תרצח

לא תעמוד על דם רֵעֶך



 

 

 

 

"...וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל..."

משמעות המשפט הוא:

לא תגרום לאדם אחר לחטוא.

 

לפעמים אנחנו נתקלים בהתנהגות קלוקלת אצל הילדים שחוזרת על עצמה. אנחנו משקיעים מאמץ והסברה וסבלנות ובכל זאת ההתנהגות הזאת לא משתנה. מתי להתעקש על אותה הדרך? האם נכון לוותר כדי שלא נגרום להתרחקות?

כאשר ההתנהגות אינה משתנה, ואין כל סכנה נראית לעין בהמשך התנהלות זו, יש לאפשר לילד לחוות בעצמו את הטעות וההשלכה שלה.


הורה שמתעקש לכפות על ילדו את הדרך הנכונה בעיניו, גורם לילד חוסר בטחון בנכונות ההחלטות שלו, והילד יתרגל לבקש אישור על כל פעולה שלו, דבר שימנע ממנו את עניין ההעצמאות, מאחר וכל העצמיות שלו היא ההורה ולא הוא.


בנוסף,

כאשר ההורה מתרה והילד בשלו ולבסוף רואה בעצמו שהיה עליו להקשיב, הילד ישמח לקבל את מרות ההורה בפעם הבאה, ולא מתוך מקום של תלות, אלא מתוך הכוונה שהילד עצמו בחר לקבל, וזו העצמאות שלו.

 


"לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי השם."


מהי רכילות?

המילה רכילות יוצאת מהשורש ר.כ.ל, וממנו נגזרת מילה נוספת - רוכל, סוחר.

אדם רכלן משול לרוכל שהולך ומציע את הסחורה שלו בפני אנשים, רק שהסחורה שלו היא מילים לא טובות כלפי הסביבה.

רכלן הולך ומחפש מי מתנהג שלא כשורה, מי גרם לקלקול, ומפרסם את שמו ודבריו לכל אחד שמבקש לקנות את ה״סחורה״ הזו שלו.

הרכלן גורם לסכסוך ופירוד בין אנשים.


מבחינה רוחנית - רכלן הוא אדם שמפרסם לכל אדם כמה הבורא ״מתנכל״ לו, ומתבל את תלונותיו במילות גנאי כלפי השם.

 

כל אחד הגיע לעולם הזה עם עבודה שונה לתיקון, כמו מבחן אישי לכל אחד, ולא ניתן לשתף אחרים איזה שאלות קיבלתי במבחן, מאחר ואף אחד גם אינו יודע באמת מהן היכולות שלי לעבור את המבחן שלי, והסביבה עלולה לחשוב שקיבלתי ״מבחן״ לא הוגן ביחס למבנה האישיות שלי.

 

בפרשת אחרי מות, למדנו את מושג ה״דם״ שזו הדרגה הנמוכה ביותר שיש - הדומם.

לא תעמוד על דם רעך - אל תשפוט את החבר שלך בגלל שהוא עדיין לא התפתח רוחנית, ונשאר בדרגת דומם, כי אתה לא יודע מה מתחולל אצלו בלב, ויכול להיות שהוא כבר התחיל להתפתח רוחנית, רק שטרם התגלתה העבודה שלו בגשמיות.

 

 


"לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי השם."

לא תיקום – לא תיהיה בך נקמה

לא תיטור – לא תשמור לו טינה

כלומר,

לא תרצה לנקום באדם שפגע בך, באופן מובהק, שרואים את פעולת הנקמה שלך, ולא תרגיש בלב שנאה כלפיו.

וכל זאת למה?

כי – אני השם – אני הוא זה שהביא עליך את הניסיון הזה.


הבורא מכוון אותנו לעשות את העבודה שלנו מולו ולא מול אף אחד אחר.


ורק דרך המקום הזה נוכל להגיע לאהבה אמיתית שלנו את עצמנו ואת הזולת.

ומתוך היכולת הזאת של לא לזכור לאחרים את העוולה שאנחנו חושבים שעשו לנו, נוכל להיות ב - וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי השם.

 


"וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ."


כלאים – 

ברוחניות, שתי תכונות שונות הן רצון לקבל לעצמנו, ורצון להשפעה.


עלינו לדעת תמיד מתוך איזו כוונה נובעת הפעולה שלנו, האם בכדי לקבל תענוג עבור עצמנו בלבד, או מתוך רצון להשפיע טוב לסביבה שאינו תלוי בהנאה שתהיה לנו ממנה.

 

האהבה של הילדים היא הדבר החשוב ביותר עבורנו ולפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו אולי קשים איתם או להפך, שאנחנו מוותרים מידי. איפה אנחנו צריכים להתעקש ואיפה לוותר? איך נדע להבחין בין התפל לעיקר בחינוך ואיך נגרום לסביבה לחשוב כמונו?

הסיבה להיותנו נוקשים קצת עם הילדים היא בגלל הרצון של ההורה למנוע מילדו לחוות עוגמת נפש, או לחסוך ממנו טעויות שהוא עצמו חווה בגילו, וכבר יודע שהן מובילות לדרך לא טובה.


עלינו להיזכר בכל פעם מחדש, שהילד, חייב לחוות בעצמו גם כישלונות, על מנת שיוכל להתחזק ולהתקדם. בדומה לפעוט שרק התחיל ללכת, כשההורה מאפשר לו ליפול, הפעוט גם ילמד איך נכון ליפול, ויותר מכך, איך נכון לקום, וההורה רק על תקן צופה אך דרוך לכל נפילה שעלולה לגרום לפציעה.

וזהו מקום הוויתור.


ואילו במקומות בהם ההורה יודע בוודאות שייגרם נזק לילד, שם יש להתעקש. כמו במצבי בטיחות.

 

 

"אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי השם אֱלֹקיכֶם."


ציווי זה מפרט יותר את:

לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ

ולא משאיר מקום לבלבול.


ייסורי מצפון תוקפים אותנו בעיקר במצבים של חוסר וודאות. אנחנו מחפשים משען והדרכה ומתמודדים עם יותר הסתרה. מי זה הכהן שמדריך אותנו ומי הוא הידעוני שאנחנו צריכים להזהר מפניו?

ייסורי מצפון באים כאשר התנהלנו בדרך מסויימת, והגענו לכביש ללא מוצא, למבוי סתום, ולא יודעים או לא בטוחים כעת איך להמשיך, ועולה בנו חרטה.


לפעמים, אנו יודעים/ מרגישים שהיינו צריכים להתנהל אחרת, וקצת קלקלנו כשבחרנו בדרך פחות טובה.

נוכל להתייעץ עם אחרים איך להתקדם מהמקום הזה, והעצה תוכל לקדם אותנו או להיפך, לעכב את ההתקדמות יותר.


במצבים כאלו, ראשית עלינו להרגיש.

הרבה פעמים התשובה נמצאת ממש בלבנו, אבל אולי לא נבחר בה כי היא מבקשת מאיתנו לשנות את החשיבה שלנו, את ההרגל, את הנוחות, אבל בכ״ז נרגיש שזו הדרך הנכונה להמשיך בה.

בכל מצב בו אנו מרגישים שאולי באמת קלקלנו קצת, החשוב ביותר הוא לא לפחד להודות בטעות. מותר לנו לטעות, להתבלבל, לבחור אחרת כי רצינו לחוות בעצמנו ולא ללכת כסומא על פי מפת הדרכים של מישהו אחר, אבל ברגע שההסתרה הולכת וגוברת זה אומר שחייבים לשנות.


הדעה הרווחת היא שאדם שמודה בטעות, שיקול הדעת שלו יוכל שוב להתל בו.
אבל ההיפך הוא הנכון:

כשאדם בוחר בדרך שגויה ומודה שעליו היה לבחור אחרת, כעת הוא כבר יודע להבחין בין טוב לרע, ויכול להתמודד שוב עם טעויות שייעשה, כי ככה זה, מה שהיה נכון היום, לא בטוח שיישאר כך מחר, ועלינו להיות ערנים לסטיות הקטנות של שינויים בדרך, ולא להיבהל אם עלינו לבחור שוב, ולתקן.


בשונה מאדם שמקבל בכפייה, בכוח, שעשה טעות ועליו לחשב מחדש את מהלכיו.

מאחר והמצב הזה מאלץ את הסביבה להיות דרוכה להתנהלות שלו, כי הוא עצמו לא יידע לומר שעליו לחזור ולתקן, כמו תינוק, שלא מפעיל שיקול דעת.


למדנו שהכהן הוא מידת החסד, כלומר - הבורא.


היידעוני, הוא אדם שמשתמש ביידע שלו, אבל הידע מצומצם בתבנית השכל המוגבלת שלו, וכך תיהיה גם ההדרכה שלו. היא עשויה להתאים לנו או לא.
לרוב לא.

ומדוע?

  • כי אנחנו שונים, ולכל אחד מתאימה הדרכה מיוחדת וממוקדת רק עבורו, והיידעוני, כבול במוגבלות שלו.
  • מאחר ולעיתים התשובה שאנו מחפשים דורשת פריצת גבולות.
  • היידעוני ייסתמך רק על המצב המקולקל שלנו, ולא יכול לקחת בחשבון את התיקונים שנעשה במהלך הדרך.

 

 



בשתי הפרשות, 26 פעמים מופיע המשפט ״אני השם״, כמנין שם השם!

מכאן,
כל הציווים נותנים לנו כתובת מדוייקת לאן עלינו לפנות כאשר אנו נתקלים באחד מהמצבים המתוארים בפרשות.


אחרי מות-קדושים: אחרי שנמית את הדחף ההרסני שבנו, לחפש באחרים את הקלקולים, ונדע לפנות לכתובת הנכונה - נוכל באמת להיות קדושים.

 

 

 

 



 

 

מה באמת השכר לעמלנו? נראה שמי שמבקש שנהיה "קדושים" מערים עלינו את כל הקשיים האפשריים ומנסה להכשיל אותנו לאורך כל הדרך?

השכר שאנו מקבלים על העמל שלנו לא נראה במושגים גשמיים, אי אפשר לכמת את השכר, ולאמוד אותו בשום מונח שנתפוס באחד מהחושים שלנו.


לדוגמא:

הרבה פעמים יאמרו לנו להתנהג יפה לסביבה ולהיות טובים, כי אז נרוויח, או להיפך, אם נתנהג בזלזול, נפסיד.

ואנו שואלים - מה נפסיד?? מה, לא יהיו לי משחקים יותר? כי אנו רואים מייד את הדברים החשובים לנו, וחושבים שאולי אותם ממש נפסיד.


האמת היא, שאת המשחקים אנחנו לא מפסידים, אבל לא יוותרו לנו חברים לשחק עם אותם המשחקים - וזהו ההפסד הגדול!


לכן,

אם נמשיך לחפש את הרווח והפסד במונחים גשמיים, אכן נמשיך לראות קשיים על כל צעד ושעל שלנו, אך אם נבין שהרווח שלנו יתבטא בדרך נעלמה, אבל בהרגשה הטובה שלנו - זהו הרווח האמיתי, ואז, כשלא מחכים לשכר בדרך הטבע, נראה איך אנו אף שמחים לקבל אותו באופן בלתי צפוי בכל פעם מחדש, ממש כמו מסיבת הפתעה!

 

 

 

 

להתראות בפרשה הבאה - אמור


אליזבת ☺

חיזקו ואימצו!



לקריאת פרשת אמור לחץ כאן.


לקריאת הפרשה הקודמת תזריע-מצורע לחץ כאן.



צרו קשר ישיר עם אליזבת

20 דקות פגישת היכרות טלפונית ללא עלות או התחייבות


או התקשרו:
054-4727068 
info@milemala.com

אנו מתחייבים לסודיות מלאה.

כל תכתובת, שיחה, מידע שיועבר ממך, לעולם לא ייחשף, יופץ ו/או יועבר לגורם אחר ולא נסחור בהם.


טואול הקמת אתרי אינטרנט