1. הבית
  2. /
  3. מאמרים
  4. /
  5. פרשת השבוע להורים וילדים
  6. /
  7. אמור


פרשת השבוע להורים וילדים

הדרכת הורים פרטנית בשיטת אליזבת,
ניתן לקרוא בקישור כאן.


אשמח להרחיב יותר בפגישת היכרות טלפונית ללא עלות.

 

תאמו איתי פגישה.

לחצו עכשיו על צור קשר:



פעולה פשוטה זו תיהיה התחלתה של פריצת דרך בחייך.

 

שלכם, באהבה

אליזבת 




שתי הבהרות חשובות:

1. כל התיאורים המעשיים בפרשות השבוע הם במשמעות הפנימית רוחנית שלהם, ואין בהם שום קשר לפעולות הגשמיות שאנחנו מכירים מחיי היום היום.

2. ״שפת הענפים״: כדי לעזור לנו להבין מושגים מופשטים רוחניים, התורה משתמשת ב״שפת הענפים״, שלקוחה מחיי היום היום, ורק כדי לחבר אותנו למשמעות הפנימית של המושג. לשורשים.

חיפוש :

פרשת אמור

בס״ד

 


 

על מה מספרת הפרשה?

הפרשה נחלקת לשלושה.

בחלק הראשון - ממשיכים עם ההלכות להתקדשות, וכעת הדגש הוא על קדושת הכהנים.

בשני - ההלכות עבור החגים של ישראל.

ובשלישי - סיפור על התנגדות ומריבה במחנה ישראל.


גם פרשה זו מורכבת מעומס פרטים, ואנו נתמקד באחדים מהם, ובביאור מושגים במשמעותם הרוחנית.


מומלץ לקרוא את הפרשה במלואה בתורה.

 


נתחיל.

 

ויאמר השם אל משה - אמור אל הכוהנים בני אהרון ואמרת אליהם.

  

"וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת, אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת, בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף."

מה זה ״לזנות״?

שורש המילה הוא ז.נ.ה, כלומר - סטייה מהדרך הנכונה.

האש היא גם נעימה ומקרבת, אך גם מרחיקה, במידה והיא שורפת, שלא ניתן להידבק בה.

אין הכוונה לשרוף את הגוף באש, אלא הנשמה היא ש"נשרפת".

מהו גוף?

זהו הרצון.

כמו האש המחלישה את הדבר שנשרף, ושואבת את כוחו מלהמשיך ולהתקיים במצב שהיה לפני השריפה – כך גם הנשמה נחלשת ונפרדת ממקור החיות שלה, הבורא, מאחר ואת תכונת החסד, השמחה, שדרכו מתקבלות הברכות - הרצון חילל.


במילים אחרות,

אם אין רצון להיות בטוב - אין אפשרות להמשיך ולהשפיע טוב על אותו רצון.


לדוגמא:

ילד מסרב להכין את שיעורי הבית, ההורה יושב איתו ומנסה לעזור, אך הילד בשלו, רוצה כבר לקום ולצאת לשחק, וההורה מוותר בפעם הראשונה.

וביום למחרת, שוב הילד בשלו, ושוב ההורה בא לעזרתו, ומראה לו דרכים יצירתיות איך יוכל להתגבר על הקושי, אך נתקל באזניים ערלות.

וביום שלאחר מכן, ההורה מבטיח לילד ממתק במידה ויסיים רק תרגיל אחד, והילד ממשיך בסירוב.

וכך עובר שבוע, עד שלבסוף, ההורה מפסיק את התנהלות החסד עם הילד, מתעלם לחלוטין מהסירוב של הילד, מקשיח את תגובתו –
והתוצאה,
כמובן – בכי וייסורים...

 


לפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו נלחמים נגד כל העולם, כולל בני משפחה קרובים שמסרבים לראות את החינוך של הילד באותו האופן (הסבא שקונה משחק מחשב נוראי, או הסבתא שמחלקת ממתקים כאילו אין מחר ... וכו), כיצד ניתן להפוך אותם לשותפים במקום לגורם המכשיל?

במלחמה, כמו בטנגו, צריכים שני צדדים.

ניהול מלחמה מול אף אחד, מחזירה את האדם למלחמה פנימית עם עצמו.

לכן,
אין להתייחס לסביבה שמחזיקה בדיעה אחרת כיצד עלינו לחנך את ילדנו, משל יצאנו למלחמה.

ההחלטה של ההורים בחינוך המסויים אותו קבעו מראש, צריכה לעבור ראשית דרך הילד.

כאשר ההורה מסביר לילד, מגיל קטן, שוב ושוב את כל הנזקים שהוא עלול לקבל בגלל ממתקים מרובים, גם באמצעות ספרים, סרטים, ובכל דרך מוחשית שהילד יכול לדמיין בעיני רוחו מה קורה לגופו אחרי הלעטה של דברי מתיקה, וכמובן - הילד מקבל אלטרנטיבות - רוב הסיכויים שהילד לא ירצה להתנזר מהם לחלוטין, אך הידיעה תיכנס להפנמה עם הזמן.


בדומה לכל דבר אחר, אותם ההורים מעוניינים למנוע את חשיפתו של הילד אליהם - אין להעלים אותם מהילד, בדיוק להיפך, אך להאיר בפניו עד כמה הדבר חסר חשיבות עבורו, ותמיד לדאוג לתת תחליפים - כהשוואה: זה טוב עבורך, וזה לא.


אפשר לבקש משאר בני המשפחה לכבד את רצוננו, בקו החינוך אותו החלטנו, אך המיקוד חייב להיות בהסבר חוזר ונשנה לילד.

ומדוע הוא חוזר ונשנה?

מאחר ואין סוף לדברים החדשים שצצים מידי יום, מקולקלים ביסודם, המשכנעים את הסביבה בנחיצותם.

 

 


"
אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה."

מהי המשמעות הרוחנית של כל התארים הללו?

אדם הנמצא בעבודה רוחנית, במקום של השפעה, אינו יכול להסתמך על מעשים וכוונות שהיו לו אתמול, אלא בכל יום העבודה שלו מתחדשת, ואינו צריך להסתמך על "חסד נעורים", אלא בכל פעם, הוא בונה מדרגה חדשה לעבודה.

כמו לומר - בגלל שהייתי טוב אתמול, מותר לי היום ומחר להתנהג פחות טוב, כי יזכרו לי את אתמול.

 

"כהן גדול" – עושה עבודה פנימית ללא שום תמורה וקבלה לעצמו, אלא כל מעשיו וכוונותיו הם על מנת לתת נחת רוחו לבורא, ולהשפיע טוב לחברה.

"כהן" – נדבק במידת החסד והאהבה, ואילו "כהן גדול" - מבקש לעבוד את השם בגדלות, בכוונה הנכונה.

 

במידה ואדם החליט להפסיק את עבודת השם, מסיבה כלשהי, עליו להתחיל הכל מההתחלה.

הוא אינו ממשיך את העבודה הקודמת שהיה בה, אלא רוכש מחדש את מידת האמונה.

 

אדם שהפסיק את עבודתו הרוחנית, משול ל"מת", מאחר והתנתק מהצינור שממנו שאב את חיותו.

כאשר חוזר לעבודה הרוחנית, הוא נחשב ל"בן" של עצמו.

"בן" – זו תוצאה, תולדה של ה"אב".

"אב" – זו הסיבה.

בתור ה"בן" הזה, עליו להתחיל שוב את העבודה ולהפוך להיות בחזרה ה"אב".

 

אדם שהיה בעבודה רוחנית, והפסיק אותה, האמונה שלו נפגמה, ועליו לחזור ולבנות שוב את האמונה, וזו הכוונה לקחת "בתולה", לרכוש אמונה חדשה, שלא נפגמה, משל מעולם לא היתה בו אמונה כלל.

"בתולה" - אף אדם לא שימש אותה, והיא ללא פגם, בדומה ל"כהן גדול" שעליו להיות ללא רבב בעבודתו הרוחנית.

לכן, "כהן גדול" מקבל על עצמו עבודה חדשה מידי יום, כביכול מעולם לא עבד את השם.


"אלמנה" – זוהי העבודה שהיתה לאדם, לפני הירידה. שכן, בזמן הירידה, הוא משול ל"מת", וזו ה"אלמנה" שלו בזמן הירידה.


"גרושה" – אדם שמתמלא באהבה עצמית, מתחיל להרגיש שכוחו ועוצם ידו עושים את הכל, ומגרש את העבודה הרוחנית שהיה בה, חדל מלמצוא בה טעם וחשיבות.


"חללה" – הכוונה לעבודת השם שנהג בה בביזיון, וחוללה. כעת אינו יכול לקבל אותה שוב.

 

עליו להתחיל מהתחלה.

לא להתעכב על מה שהיה, אלא להחליט לפתוח דף חדש ולהתחייב שמעתה והלאה - יכבד את העבודה.

 

"זונה" – מלשון לזון ולפרנס.

"כהן גדול" לא יכול לחשוב שעבודת השם תזון ותפרנס אותו, ורק בתנאי זה מוכן לקבל עליו תורה ומצוות.

אלא עליו לקבל את העבודה בלי חישובי רווח והפסד ובמסירות נפש ממש.

 

לרוב האדם, מתוך הרצון לקבל שטבוע בו, ייעשה פעולות רק אם יקבל מהן תענוג ושכר, ובעבודה רוחנית - אין הדבר כך.

מאחר והתענוג שמתקבל כלל אינו מורגש בגוף, אלא הוא מזון רוחני לנשמה, ואם עובדים בכוונה הנכונה, חווים שמחה אדירה, וזו הדרך לפקיחת עיניים – מתקבלות פרשנויות חדשות למושג האהבה והנתינה, מאחר ומתקבלת הנאה חדשה מהנאה של דבר אחר שנמצא בחוץ.

אך ככל שמעמיקים בעבודה, מתחילים להרגיש, שהדבר שבחוץ – לגמרי בתוכנו!

 

 

מה החשיבות שיש לסביבה המשפחתית לעומת החשיבות לתכונותיו הפנימיות של הילד בחינוכו? כיצד מסדרים את הגורמים המשפיעים עליו בסביבתו שילכו יד ביד עם אישיותו הייחודית?

נפתח בדוגמא:

ילד שגדל עם שני אחים נוספים, בעלי סבלנות מזערית ומטה.

כל דבר הם רוצים כאן ועכשיו ואתמול, ובמידה ולא יתמלא רצונם בקצב שמבקשים, מייד מתחיל בכי, השתטחות על הרצפה, צעקות וייעשו כל דבר על מנת לקרב אליהם את משאלת ליבם.


אותו ילד באופיו, בשונה מאחיו, בעל סבלנות מירבית, וצופה באחיו כיצד ההורים שועים לרצונם בדרך המיוחדת שלהם לדרוש.


עם הזמן, הילד עלול להגיע למסקנה שכאשר רוקעים עם הרגליים על הרצפה, זו הדרך הנכונה והמהירה ביותר לקבל את מבוקשו, מאשר להמתין בסבלנות כפי שהוא נוהג, ומתחיל להתנהל כמותם.

לעיתים, הסביבה המשפחתית היא גורם משפיע, עד כדי סיקול הבאת תכונה מאוזנת של הילד לידי ביטוי.


המלצה שלי להורים:

בדוגמא שניתנה, ההורה יכול להתנגד לרצות את הילדים קצרי הסבלנות, ולהתפנות דווקא לילד השלישי ולמלא את מבוקשו, תוך שהוא מדגיש בפניהם את היכולת של הילד לחכות בסבלנות, ורק בזכות תכונה חיובית זו שבו, הוא יקבל ראשון.


הרעיון הוא להאיר באופן תמידי את התכונות החיוביות של כל אחד ולגרום ביניהם לקנאת סופרים.

למדנו את מושג "קנאת סופרים" בפרשת ויקהל-פיקודי:


מה זאת קנאה? האם יש קנאה טובה וקנאה לא טובה?

קנאה היא כשיש למישהו משהו שאין לי ואני רוצה אותו, וזה מעציב אותי שאין לי את זה, זו קנאה שנקראת ״צרות עין״, שממש אני כמעט וסוגר את העיניים כי אני לא יכול לראות שאין לי את הדבר.


קנאה יכולה להיות לא טובה, כשאני אנסה להזיק לאותו אחד שיש לו את מה שאני רוצה, ואולי אפילו לגזול את זה ממנו ולקחת לעצמי ללא רשות.


קינאה יכולה להיות ממש טובה, כשאני רואה שמישהו אחר עושה משהו הרבה יותר טוב ממני, ואני מחליט להתאמן ולעשות זאת שוב ושוב עד שאני אהיה טוב כמוהו, ואולי אפילו טוב ממנו. וזו נקראת ״קנאת סופרים״.

 


"כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב"

מום – דבר שחסר ואינו שלם.

 

איך מתמודדים עם שברון לב של הילד? איזו הדרכה ואם בכלל אנחנו יכולים לתת לילד ובאופן שלא ירגיש שאנחנו פולשים לעולמו הפרטי שמתחיל להתעצב?

בכדי להתמודד עם שברון לב של הילד, ההורה צריך לדעת ראשית, איך הוא מתמודד עם שברון לב של עצמו!


האם במצב כזה ההורה:

  • מתכנס בתוך עצמו?
  • מתעלם מהסביבה שלו בכלל ומהמשפחה בפרט?
  • בוכה במסתרים, ומתהלך עם עיניים אדומות כל היום / בוכה בפני כולם?
  • מקלל את עצמו וכל העולם?
  • מפסיק לאכול / אוכל ללא הפסק?
  • רב עם כולם?

ועוד...


כאשר ההורה יודע איך להתמודד עם שברון לב, ויותר מכך, כלל לא להגיע למצב שהלב נשבר - יוכל להתמודד בקלות רבה יותר עם שברון לב של ילדו.


אך ככלל,

לב שנשבר דורש איחוי.

והאיחוי יושג דרך לב נוסף.


בהשאלה,

כשנרצה לאחות סדקים בקיר שיחזור להיות במצב הקודם, נשתמש באותו חומר ממנו עשוי הקיר.


״החומר״ ממנו עשוי הלב הוא האהבה.

יש ״לצקת״ אהבה אל תוך ליבו של הילד ע״מ לאחות את השבר.


במצב של שברון לב, הילד מרגיש לבד. הוא סמך על מישהו או משהו, והתאכזב.

השגיאה הנפוצה שהורה עלול לומר, מתוך ניסיון אישי שלו - ״שטויות, זה יעבור״.

יאמר זאת בעקבות הרצון הטוב שלו להאיץ בילד לראות את המצב כחולף, בגלל שהוא עצמו חווה זאת ויודע כבר שאין טעם לתחושות האלו.

אבל הרי אם הלב שלו נשבר, זה בוודאי לא שטויות עבורו.

מה גם שאם זוהי ההרגשה שעלתה בו, עליו להיות בה, וללמוד שאפשר גם לצאת ממנה.

אם נבטל אותה, הילד יפתח חוסר אמון בנו, ביכולת שלנו להרגיש אותו גם ובעיקר במצבים אלו.


לכן,

הטוב ביותר הוא לחכות באופן אקטיבי.

לחכות, משמע, לא לדרבן אותו לדבר אם לא רוצה בכך, ובאופן אקטיבי - להיות בסביבה שלו, לחבק אם הילד מאפשר, ולתת את כל הזמן שהילד צריך, עד שיתחיל לפתוח את ליבו.


ברגע שהילד מרגיש שהוא זה שמחליט מהו הקצב הנכון לשיתוף, יהיה נכון גם לקבל עצה והדרכה.

 

 


"וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד."

למה זה חשוב לשור או לשה?

אנחנו לא יודעים איך החיה מרגישה, ולפעמים נדמה לנו שאין להם תחושות כלל, לכן הציווי בא ללמד אותנו להרגיש בריאה נוספת חוץ מבני האדם, ומתוך כך, לגלות בנו את מידת הרחמים בעצמנו, ע״י הדרך שאנו מונעים מעצמנו התאכזרות שרק החיה יכולה להרגיש.


בנוסף ״אב ובן״, שזהו שורש ותולדה, כאשר ההשחתה נעשית בפעם אחת, מתבצעת כריתה מיידית של ענף רוחני עליו הבורא משגיח.

 

בנו -מלת בן מלשון – בינה, זו התגלמות תכונת ההשפעה של ה"אב".

אב – הסיבה, השורש, העיקר.

ברגע שמכריתים ביום אחד את הסיבה והתוצאה, מאיינים מעשה בריאה של הבורא.


לדוגמא:

ילד שנהג לזלזל בחבריו, גומר אומר שמהיום והלאה הוא מפסיק לעשות זאת.

בקושי הראשון שנתקל, חוזר להרגל הישן ומזלזל, וכמו כן, נסוג מההחלטה לשנות את דרכיו.


אין "לשחוט" ביום אחד את האב והבן.

בדוגמא שלנו,

גם אם אין תוצאה רצויה, ולא הצלחנו, לא נשנה את ההחלטה לשינוי הדרך.

 

 

"וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן"

הרי נעשות כ"כ הרבה פעולות!

בואו נראה מה המשמעות הרוחנית של כל אחת:

  • הדברה – התרחקות מסביבה לא טובה ומזיקה
  • דישון – העשרה של חומר הלימוד ע"מ שנשפר את תוצאות הזריעה.
  • חרישה – פעולה קשה! תפקידה לנקות את כל המושגים המקולקלים שאגרנו עם הזמן, על מנת להכין שבילים נקיים אשר בהם נזרע את הזרעים.
  • זריעה – בטווח הרחוק נראה את התוצאה של הפעולה העכשווית.
  • השקיה – אנחנו מביאים חסד אל תוך העבודה הרוחנית

 

ואחרי כל הפעולות הללו וההמתנה המרובה, והנה כבר ניתן לקצור את פירות העמל...

כעת צריכים לתת את הקציר הראשון?
למה??!

 

סיבה אחת -

להזכיר לנו שעצם הקציר יכול היה להתקיים רק מתוך ההשגחה של השם, שכך היה ברצונו, בעל החסד, שיהיה לנו קציר, לכן, עלינו להודות במתן הקציר הראשון.


סיבה נוספת -

כשאנחנו נותנים את הקציר הראשון, אנחנו בטוחים שהשפע ימשיך לרדת עלינו, ואין צורך להחביא או לאגור, אלא מיד לתת.


סיבה אחרת -

אם נתן לנו הבורא, עלינו להחזיר באותה מידה - בטוב ביותר.

 

במילים אחרות,

לא עבדנו לבד, ועלינו להעריך ולהוקיר את מי שדאג שיהיה לנו פירות לקטוף.


לדוגמא:

אם קיבלנו הדרכה טובה, עלינו לציין מי עזר לנו, על מנת שבעתיד, במידת הצורך, נרגיש בנוח לפנות שוב לאותו גורם.

 


"וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם."

לא נתענג על מה שיש לנו, לפני שנברך ונודה למי שדאג שנקבל כל זאת.

ציווי זה מרמז על ברכות הנהנין – אלו ברכות שנאמרות לפני אכילה של כל מאכל.

אפשר לראות זאת בעיקר על מאכל אהוב עלינו, כשקיים בנו דחף להכניסו מייד אל הפה ולצלול את תוך טעמיו...
ודווקא כאן, עלינו לעצור!
להחזיק אותו קרוב לפה, ולברך את מי שנתן לנו אותו.


הפעולה הזו גורמת לנו בכל פעם מחדש להיזכר שלא בזכותנו (כי קנינו בעצמנו), או בזכות אותו אדם שנתן לנו - אלא הכל בא מהשם, שהחליט שנרגיש את הטעמים הללו.


במילים אחרות,

לדוגמא:

ילד קיבל ממתק מההורה.

רגע לפני שמתחיל לאכול, עוצר וחושב על מי שנתן לו, ובעצם נתינת הממתק היה רצון בהורה להביע את אהבתו כלפי הילד.


בדרך זו, הילד נהנה פעמיים:

  1. מהטעם המתוק של הממתק
  2. מהגילוי המחודש שההורה אוהב אותו.

 

 

"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם."

מחד אנו מצווים להשאיר לעני ולגר.

העני והגר יקחו בעצמם את מה שנשאר בשדה, לא מביאים להם, אלא הם בעצמם הולכים לאסוף את מה שנשאר בשדה - פעולה זו מונעת את הבושה שלהם מלבוא ולבקש.


דבר נוסף - הציווי בא לרמז שאין צורך לאסוף הכל, יהיה עוד בהמשך, לא לדאוג.


וחשוב לא פחות - הלכה זו מלמדת אותנו לרחם על המסכנים.


הרי מי קבע שדווקא אלו יהיו המסכנים ואחרים בעלי היכולת?

השם!

ולמה?

בכדי שנוכל לפתח בנו את מידת הרחמים, ולתת לכל אחד שלא יכול לספק את מזונותיו, וכאשר הבורא רואה שאנו מרחמים, וממלאים את העולם בשמחה וכח, הוא מברך ומרחם עלינו, ואז גם הרצון שלנו לקבל את רחמיו לא יתקל בהתנגדות שלנו, כי אנו נוהגים באותה מידת ההשפעה.


ואיך הדבר בא לידי ביטוי בעבודה הרוחנית?

"אין עני, אלא בדעה" (מסכת נדרים, מא,א).

הקציר הוא התוצאה של היגיעה בעבודה הפנימית.

"עני" מתייחס למצב בו אדם נמצא ב"ירידה", בקטנות, הכל מתחיל להיסגר עליו, ואינו מצליח למצוא טעם לדבר.


בזמן גדלות, כשהאדם מתפתח רוחנית, מגיע לתובנות מאירות, ובשמחה גדולה, זה בדיוק הזמן – להשאיר לקט מהקציר.


כלומר,

כשנגיע למצב של ירידה בעבודה, נוכל לקחת מאותו לקט שהשארנו, על מנת שיעזור לנו לקום מחדש.


לדוגמא:

הורה מלמד את הילד מהו "סוף מעשה במחשבה תחילה", וביחד מבררים וחוקרים את משמעות המשפט.

המושג הופנם היטב במוחו של הילד.

לאחר זמן מה, הילד נקלע למריבה קולנית עם חבר, מתובלת בגידופים והשמצות עד שמגיע גורם אחראי ומפריד ביניהם.

בזכות הלימוד שהוטמע בו אותו המשפט, הילד יושב בצד, ובמקום לבכות על מר גורלו ולקלל את החבר, הוא מתחיל לשנן במוחו את הלימוד ומנסה לברר עם עצמו – איך הכל התחיל.

זהו לקט לעני.

 

לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ

פאה מדברת על מסגרת.

כאשר קוצרים את כל מה שהשגנו, אין להרוס את המסגרת שבנינו להצמיח קציר זה, מאחר ונחזור ונשתמש בה שוב בעתיד.

דוגמא:

ילד לומד למבחן.

בהתחלה, הוא מוצא קושי רב שלא להתפנות למשחקים מייד כשעולה בו הרצון, ונלחם עם עצמו להחזיק חזק וללמוד את החומר.

לאט לאט הוא מתגייס למשימה, ומידי יום משקיע מספר שעות לשינון החומר.

הגיע המועד – והילד עבר את המבחן בהצלחה.


כעת ילד!

לאחר שכבר התרגלת ללמוד מידי יום זמן מסוים, אל תפסיק ותהרוס את המסגרת שבנית רק בגלל שעברת מבחן אחד, הרי יהיו עוד מבחנים בהמשך, ושוב תתקשה לחזור וללמוד מידי יום.

תמשיך לדבוק במסגרת הלימוד שיצרת.

 



"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ."

מהו זיכרון תרועה?

בתקיעת השופר, יש תקיעה, שברים ותרועה.

תקיעה - היא ארוכה ומתמשכת - מצד החסד, אברהם.

שברים –  שלושה קולות קצרים של אנחה - מצד הגבורה, יצחק.

תרועה – הרבה קולות קצרים שנשמעים כמו בכי - מצד התפארת, יעקב - מידת האמת.


בתרועה - אין הפסקה ביניהם.

 

כך גם הזיכרון, שיהיה ללא הפסק.

ואת מה צריכים לזכור?

לזכור שכל דבר ועניין שקורה לנו, בא מהבורא, ולקבל באהבה את המצבים שסיבתם נסתרת מאיתנו, מאחר וכל רצונו הוא להיטיב עימנו, ורק בגלל שהיינו בשינוי צורה ממנו, בתכונה שהיא ההפך מרצון לתת ולהשפיע טוב לסביבה שלנו, אנו מקבלים את תוצאות הפעולה שלנו כייסורים, לכן התרועה נשמעת כמו כאב וצער.

הזיכרון הוא על מנת שנדייק את הכוונה שלנו, ונשווה את הרצון שלנו לרצונו.

 

"אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה."

"כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ."


מה הכוונה - נכרתה?

אין מדובר בביטול והעלמה של הגוף, כי אם כן, לא ייוותר הגוף והתחושה לקבל את העונש על כך, אלא הכוונה היא בהסתלקות החיוניות שמאירה את הנשמה של אותו אדם, בכריתה של ההשפעה הרוחנית.

למדנו בפרשות הקודמות שהמושג מוות מדבר על ירידה במדרגה הרוחנית וניתוק הקשר עם הבורא.

מצב של "מוות", היא תחושה שנובעת מתסכול של אדם שנמצא ללא מענה מניח את הדעת לסיבות השתלשלות הארועים ותוצאותיהם בחייו.

הקושי הזה, גורם לאדם לחיות בסבל גדול, בדידות, וצער מתמשך – הוא המוות.

כאשר הנשמה שהתלבשה בגוף, אינה מקבלת את האור אותו היא חייבת להמשך קיומה בגוף, היא אינה מקבלת את השפעת הקדושה שזהו מזונה הרוחני.


הנשמה כלואה ברצון המתעלם מקיומו של הבורא ומתייסרת נורא.

והאדם חווה ייסורים אלו בנפשו.

 

ויצא בן אשה ישראלית, והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל, וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי, ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל. ויביאו אותו אל משה, ושם אמו: שלומית בת דברי למטה דן.

שמה של שלומית לא נודע לנו עד עתה, עד לאותו רגע בו חטא בנה.

שמה מוזכר מאחר והיא אחראית על הקלקול של בנה.

בת דברי - היא נהגה לדבר יותר מידי, ובכך נתנה דוגמא לבנה, שמותר לדבר על כל דבר עם כל אחד.

וכשאדם חוטא, נעשה פרסום רע גם על משפחתו.


באותה מידה, כאשר יש שבח לאדם, מתפרסמת גם משפחתו בשבח זה, כמו: אהליאב בן אחיסמך למטה דן.

 

וידבר השם אל משה -

הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה, וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו ורגמו אותו כל העדה.


 

"וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ."

"וְנֹקֵב שֵׁם יְהוָה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת."

לנקוב בשם השם, אומר לעשות נקב, חור בשם השם, ח"ו.

וזהו חור, חיסרון באמונה שיש לאדם, בנוקבו את שם השם.

 

אם כל אחד מאיתנו הוא חלק אלוק ממעל, יוצא שלקלל את האחר, נמצא במשוואה של קילול השם.

הקללה באה לקטרג, לכן, הייצר הרע שממנהגו לקטרג, ולנתק אותנו מהשפעה טובה, "משתמש" בקללות ממש נגד אותו אדם שקילל!

 

בתורה ישנן דוגמאות רבות לקללה שקילל אדם, אם את עצמו או אחד מקרוביו, והקללה התגשמה.


בפרשת ויצא, יעקב אמר ללבן:

"עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת-אֱלֹהֶיךָ, לֹא יִחְיֶה--נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר-לְךָ מָה עִמָּדִי, וְקַח-לָךְ; וְלֹא-יָדַע יַעֲקֹב, כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם".

ואכן, התרפים היו תחת רחל, ורחל נפטרה זמן קצר לאחר מכן.

 

בפרשת כי תשא, משה ביקש מהשם שימחל לבני ישראל על חטא העגל, ואם לא – שימחה אותו מסיפרו.

"וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן--מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ."

השם מחל, אך מחק את שמו של משה מפרשת תצוה.

 

 

"וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ."

זוהי מידה כנגד מידה, לאיזו כף דנים את האדם.

אם דנים לכף חובה – כך ייעשה לו, ואם לכף זכות – כך גם ייעשה לו.

 

"שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ."

מה??!

הרי רק בפרשה הקודמת, פרשת קדושים, למדנו את שורש המצווה – ואהבת לרעך כמוך,

לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי השם

סיכמנו - לא תיקום ולא תיטור!

לא נוקמים ולא נוטרים.

אז עכשיו יצאה הנחייה חדשה להוציא עיניים ולשבור רגליים??

 

ברור שזו אינה הכוונה הנכונה!

התורה לא מדרבנת לאלימות ונקמה.

 

אלא,

מדובר על פיצוי לאדם שנגרם לו נזק.

אדם ששבר רגל לאדם אחר, עליו לחשוב ולחשב עד כמה הרגל חשובה ונצרכת עבורו, ומתוך כך, לתת את הגמול.

ובאותה מידה, כל נזק אחר שנגרם.


אם הפגיעה נעשתה בכוונה, ציווי זה מאלץ את האדם לצאת מתחושת השנאה הרגעית שאחזה בו כאשר גרם את הנזק, ולהיכנס באחת אל מקום של חרטה והזדהות עם החיסרון שגרם, ולפצות לפי המידה שזה חשוב עבורו.



 

כיצד להתמודד עם מערכת שמקדשת את רכישת הידע ומזניחה את התשתית החברתית, את השפעותיה בהטמעת הידע וישומו בפועל?

היכולת להתמודד עם סוגיה זו מחייבת את התערבות ההורים.

בראש ובראשונה, ההורים צריכים להכיר בעובדה שחברה וסביבה טובה הן כח.

הרבה לפני כל הישג אישי של הילד.


רק לאחר הטמעת חשיבות זו, על ההורה להיות מעורה בחייו של הילד, נקודה שדורשת מההורה זמן איכות יומיומי איתו, שבו הילד משתף את ההורה בקורותיו במוסד הלימודי - חוויות מההפסקה, דרכי ההתמודדות במצבים לא נעימים עם חברים, וכו׳.


כשמתחילים להדריך את הילד כבר מגיל קטן (גן), שסביבה טובה היא ערך עליון, וכיצד עליו לפתור ״משברים״ חברתיים, ואף לתת לו עצות עבור חבריו להתנהלות של אכפתיות - הדרכה יומיומית זו, תגרום לו, להם, להשפיע על המערכת המעודדת רק הקניית ידע - לא להתעלם מהצורך שלהם לדאוג לחברים שלהם, גם במקרה והדבר נובע מתוך אינטרס אישי של הילד, אם הדאגה שלו כלפיהם תגרום לו בעצמו לחיות טוב איתם. 

 


"וּמַכֵּה בְהֵמָה, יְשַׁלְּמֶנָּה"

המשמעות הרוחנית:
כאשר אדם נמצא בדרגת "חי", בין הדרגות צומח למדבר, כלומר, הוא לא רק רוצה לקבל הזנה עבור הגוף שלו ע"מ להתקיים, אלא מבקש גם להיות בתנועה, אבל עדיין לא התחיל שום התפתחות רוחנית. זו דרגת בהמה.

לכן,
מי שמכה את ה"בהמה", כלומר, רוצה להאיץ בה, שתתקדם מהר יותר לעבר ההתפתחות הרוחנית וגילוי נשמתו, ועדיין לא התעורר באותו האדם הרצון הפנימי שלו לעשות זאת בעצמו - אותו "מאיץ" חייב לשלם על הזירוז הזה, כלומר, אם הוא מעורר אותו רוחנית, עליו לתת לו את המילוי הנדרש לחיסרון חדש זה.

 

 

משפט אחד יהיה לכם, כגר כאזרח יהיה, כי אני השם אלוקיכם.

וידבר משה אל בני ישראל, ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה, וירגמו אותו אבן.

ובני ישראל עשו כאשר ציוה השם את משה.

 

כיצד נאפשר לילד נקודת התחלה בריאה לעיצוב אישיותו?

כיצד לגייס את המוטיבציה ולצאת מהאדישות המאפיינת חלק לא מבוטל מהיחס של ההורים לחינוך הילד?

שאלות אלו דורשות הסבר נרחב והדרכה ממוקדת בהתאם לאופיים של ההורים והילד.

נתמקד בנושא אחד:

מהי ההיערכות המקדימה שההורים נדרשים לה?

וכאן מגיעה שאלת השאלות:

מדוע ההורים בכלל מחליטים להביא ילדים לעולם?

  • האם בכדי לשכפל את עצמם? ולראות איך הם ניראים ומתנהגים, אבל בקטן?
  • האם בכדי שיהיה מי שיסעד אותם לכשיזדקנו?
  • האם בגלל שכל החברים כבר בהריון עם הילד השלישי?
  • האם בכדי לשפר את הזוגיות?
  • האם בכדי לרצות את ההורים המבוגרים שלהם ולהביא להם נכד, לפני ...?
  • האם בכדי שיהיה בבית צעצוע אנושי, ויפיג את השעמום שבשגרה?
  • האם בכדי לרצות את הבת ולהביא לה אחות קטנה שתוכל לשחק/ לשלוט עליה?
  • האם מתוך לחץ ממניעים ביולוגיים של האשה, שזה יקרה עכשיו או לעולם לא?
  • האם בכדי לממש סוף סוף את הפוטנציאל של ההורים דרך הילד?

ועוד ועוד שאלות קשות שההורים חייבים לברר ביניהם וכל אחד בפני עצמו -

מהי הסיבה האמיתית שבגללה הם מבקשים למשוך נשמה ממחצב הנשמות?


הרי כאשר ההורים מחליטים לדוגמא, לקנות ספה.

הם חושבים על התכלית שלה ומתוך כך יקנו אותה:

  • היא אמורה לעמוד רק ליופי?
  • יש חלל פנוי בסלון, וצריך למלא אותו?
  • כדאי שתיהיה נוחה לאירוח?

וכו׳...

אותו דבר עם כל רכישה חדשה, תמיד נחשוב - בשביל מה, ומהי המטרה.

על אחת כמה וכמה בהחלטה להביא ילד לעולם.


כשמתחילים לברר את הרצון, אפשר להתחיל לדייק אותו, וכך גם להבין את ההשפעה שתיהיה על הילד מתוך הרצון המבורר, וזו ההיערכות שמתחילה להתגבש אצל ההורים.


התשובה שהתקבלה, חייבת לעמוד לנגד עיני ההורים בכל רגע, וזו הדרך היחידה שמתוכה ניתן לגייס את המוטיבציה לחנך את הילד באופן שיגדל בהתהוות להצדקת הסיבה שמתוכה הוא נולד.


בכדי שיישאר בהורים הרצון התמידי לאהוב ולטפח את הילד, עליהם בעצמם לגדול ולהתפתח רוחנית, על מנת שלא להגיע למצב בו כל המיקוד של חינוך הילד יתבסס אך ורק על החומריות.



אבל יש לזכור:
אף פעם לא מאוחר מידי!
גם אם לא היה בירור פנימי מדוייק מלכתחילה תמיד אפשר לתקן ולשנות.
הכל תלוי במידת הרצון הכנה של ההורים, לתת לילד את היכולת לדלג מעל הריקנות האינסופית.
בדרך זו ניתן יהיה לחסוך ממנו בגיל מאוחר יותר את הסבל המתמשך בחיפוש אחר הזהות,
ולהעניק לו בין השאר, תחושה שנעשתה מצרך יקר ונדיר היום, 
הלא היא - השמחה הפשוטה.

 



**** מזמינה אתכם להמשיך לשלוח אלי שאלות ולהתייעץ ****

 

 

להתראות בפרשה הבאה - בהר בחוקותי

אליזבת 


חיזקו ואימצו!



לקריאת פרשת בהר בחוקותי לחץ כאן.


לקריאת הפרשה הקודמת אחרי מות - קדושים לחץ כאן.






צרו קשר ישיר עם אליזבת

20 דקות פגישת היכרות טלפונית ללא עלות או התחייבות


או התקשרו:
054-4727068 
info@milemala.com

אנו מתחייבים לסודיות מלאה.

כל תכתובת, שיחה, מידע שיועבר ממך, לעולם לא ייחשף, יופץ ו/או יועבר לגורם אחר ולא נסחור בהם.


טואול הקמת אתרי אינטרנט