1. הבית
  2. /
  3. מאמרים
  4. /
  5. פרשת השבוע להורים וילדים
  6. /
  7. בהעלותך


פרשת השבוע להורים וילדים

הדרכת הורים פרטנית בשיטת אליזבת,
ניתן לקרוא בקישור כאן.


אשמח להרחיב יותר בפגישת היכרות טלפונית ללא עלות.

 

תאמו איתי פגישה.

לחצו עכשיו על צור קשר:



פעולה פשוטה זו תיהיה התחלתה של פריצת דרך בחייך.

 

שלכם, באהבה

אליזבת 




שתי הבהרות חשובות:

1. כל התיאורים המעשיים בפרשות השבוע הם במשמעות הפנימית רוחנית שלהם, ואין בהם שום קשר לפעולות הגשמיות שאנחנו מכירים מחיי היום היום.

2. ״שפת הענפים״: כדי לעזור לנו להבין מושגים מופשטים רוחניים, התורה משתמשת ב״שפת הענפים״, שלקוחה מחיי היום היום, ורק כדי לחבר אותנו למשמעות הפנימית של המושג. לשורשים.

חיפוש :

פרשת בהעלותך

בס״ד

 

 

 

על מה מספרת הפרשה?

הפרשה נחלקת למספר נושאים:

  • בפרשת נשא ראינו שכל נשיא הקריב את קורבנו לחנוכת המזבח, לכן כבר בתחילת הפרשה השם מצווה את אהרון להעלות את הנרות אל מול פני המנורה – וכאן למעשה נעשית חנוכת בית למשכן, להראות שהתפקיד של אהרון היה החשוב והמכריע.
  • הלווים - נבחרים לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד, ולכפר עליהם.
  • הפסח שוב מוזכר על מנת שבני ישראל לא יטעו לחשוב שהפסח נערך רק ביציאתם ממצרים, אלא עליו להיערך לעולמי עד.
  • פסח שני – אנשים שלא ערכו את הפסח הראשון, באו למשה ואמרו "אנחנו טמאים לנפש אדם", כלומר הם הכירו בעובדה שלא היו ברצון להיות בהשפעה ונתינה אלא רק ברצון של קבלה עצמית, ולכן שאלו "למה ניגרע?" – למה ניהיה חסרים במצווה זו?
    לכן ניתנת הזדמנות נוספת לערוך את הפסח לכל אדם שהיה רחוק מעבודת השם בפסח הראשון.
  • המסעות – בני ישראל היו נוסעים וחונים לפי ציווי השם.
    המחנות במזרח שבראשם יהודה, היו הראשונים לנסוע, תוקעים בחצוצרה, ומשה אומר קוּמָה השם, וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ, מִפָּנֶיך, ןמתחילים לנסוע. ובחניה, אומר משה - שׁוּבָה השם, רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל.
    ולְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן, מֵעַל הָאֹהֶל--וְאַחֲרֵי כֵן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּבִמְקוֹם, אֲשֶׁר יִשְׁכָּן-שָׁם הֶעָנָן--שָׁם יַחֲנוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.


 

כעת נרחיב על שאר נושאי הפרשה:



נתחיל.


ראינו בפרשת בשלח:

"וילינו [וַיִּלּוֹנוּ] כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר."

העם מתלונן ואומר שהוא מתגעגע לסיר הבשר במצרים ומקבל את המן מהשמים.


וכעת, שנה אחרי מתחיל להתאונן.


להתאונן ולהתלונן - מהו ההבדל ביניהם?

להתלונן:

כאשר אדם אינו שבע רצון מדבר מסוים, אומר זאת, מקבל מענה אשר מניח את דעתו, ולבסוף הוא מסופק.

דוגמא:

ילד מתלונן שקר לו, מקבל סוודר – עכשיו נעים לו והוא שמח.

 

להתאונן:

כמו להתלונן, אך כמה שמנסים לרצות ולתת את שמבקש, בכל פעם ימצא דבר אחר שחסר לו.

דוגמא:

ילד מתלונן שקר לו, מקבל סוודר,

מתלונן שהסוודר לא שלו – מקבל סוודר שלו

מתלונן שהוא צמא – מקבל מים

מתלונן שהוא רוצה תה – מקבל תה

מתלונן שהתה בטעם של מים – מקבל תמצית נוספת

מתלונן שהתה לא מתוק מספיק – מקבל עוד דבש

מתלונן שהתה מתוק מידי -

וכן הלאה...

 

לא פעם אנו מוצאים עצמנו במצבים בהם הילד מתאונן. איך ניתן לעצור את הרצף המחזורי של שרשרת התלונות מבלי לאבד את הסבלנות ולשמור על יישוב הדעת?

כאשר ילד מתחיל להתאונן, ומזהים שהזמן התחום בין תלונה לתלונה נעשה קטן יותר, יש לעצור מייד את הריצוי ולהתעכב ולהתבונן עם הילד על מה שכבר יש לו, ובמקום לספק לו את הדבר הבא שמבקש, לבקש ממנו לראות את המעלות של הדברים שניתנו לו. 


במידה והילד אינו משתף פעולה ומתעקש לדברים נוספים, לבקש בחזרה את הכל ולערוך חישוב מחודש לנחיצות הדברים הבאים שחפץ.


המטרה בפעולות אלו היא לייקר בעיניו כל דבר שכבר קיבל.

 


 

וכאשר העם החל להתאונן, ולא ראו מתי המסע שכבר מתארך לשנה, אמור להסתיים, הדבר היה רע בעיני השם. כי אחרי כל מה שנתן להם ועשה עבורם, כולם היו אמורים להיות בשמחה גדולה, ולא רק זאת, שכתוב:

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי השם; וַיִּשְׁמַע השם, וַיִּחַר אַפּוֹ

כלומר,

היו מתאוננים בידיעה ברורה שהשם שומע אותם.


אבל רגע,
אם היו מצטערים וכואבים, הרי ברור שרצו שהשם ישמע אותם!

אז בואו נבדוק למה השם כעס:


האם תמיד עלינו להביע חוסר סיפוק מול הגורם שאמור להשביע את רצוננו?

בהמשך לדוגמא הקודמת - הילד שהתלונן שהתה כעת מתוק מידי

ונצא מנקודת הנחה שההורה ממשיך לנסות ולרצות אותו.


אפשרות א:

הילד מביע את חוסר שביעות רצונו אל מול ההורה.


אפשרות ב:

הילד מפריח תלונות באויר מבלי לפנות להורה.

 

כנראה שבאפשרות השנייה, הילד יפסיק לקבל את מבוקשו כבר בתלונה השנייה.


כאשר אנחנו לא שבעי רצון ומבקשים לשנות, עלינו לפנות באופן ישיר לאותו גורם שאמור למלא את הרצון שלנו.


למה?

  1. יש לנו הזדמנות להראות את חוסר שביעות הרצון שלנו
  2. אפשר להראות את האהבה והכבוד שיש לנו לאותו גורם
  3. נסביר בדיוק את מה שאנו רוצים
  4. נקבל תשובה אם הדבר אכן אפשרי ונדע מתי ניתן יהיה לקבל את שביקשנו
    או
    נקבל תשובה שהדבר אינו אפשרי והסבר מדוע לא

    וכמובן,
    הגורם האחר מקבל הזדמנות להראות לנו את אהבתו גם אם לא נקבל.

 

וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ השם, וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה.

לכן,

השם כעס.


העם צועק אל משה, משה מתפלל, והכל נרגע.

 

והנה, שוב זה קורה.


האספסוף, אלו כל הגרים שעלו עם בני ישראל ממצרים, חושקים בדבר חדש ומתחילים לבכות ומצליחים להשפיע על בני ישראל לחזור ולהתאונן.


מי יתן לנו בשר, דגים... קישואים....


קישואים!!

קישואים מול המן???

הרי המן היה נהפך להיות כל דבר שהסועד רצה??


למה לא ביקשו לדמיין שהמן הוא קישוא? או בצל?


כי הדגש כאן הוא על המילה – חינם:

זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם

למה אמרו חינם?

הרי בני ישראל עבדו עבודת פרך במצרים, אז איך חינם, הרי זו היתה התמורה עבור העבודה הקשה שלהם!


למה הדבר דומה?

לילד חלש באופיו המתחבר עם ילד בעל השפעה לא טובה על הסביבה, ובעל מעמד של שליטה וכח, ומטיל אימה על הסובבים אותו, וכולם מפחדים ממנו ומתוך כך עושים את רצונו, והילד מתחבר איתו ומוכן להיות מנוצל על ידו וכל זאת על מנת ליהנות מן הסמכות והשררה.


בינתיים עושה דברים שאינו אמור לעשות, וייתכן אף סופג אלימות מילולית או פיזית מהילד השולט.

בתוך תוכו – סובל עד מאוד מהקשר עם החבר, אך כל העומד לנגד עיניו הוא המעמד החברתי הגבוה שזכה.

אבל בעצם, אף אחד לא רוצה להתחבר איתו באמת.


ביום בו יפרדו דרכיהם, יקום ילד אחר ויאמר "המלך הוא עירום", וישפיע על שאר החברים להפסיק לפחד ממנו.

הילד ייאלץ ללמוד את הדרך להביא עצמו לידי ביטוי וליצור חברים בזכות עצמו.


אומנם שזו הדרך הטובה והבריאה ביותר להתערות חברתית - הילד עלול להתמלא בגעגועים גדולים לתקופה בה סבל בשקט, והאפשרות שהיה מנוצל על ידי ילד חזק אחר, השתלמה בעיניו, כי היו לו חברים "בחינם", משמע, לא היה צריך לטרוח לפתח את האישיות שלו, ולסגל לעצמו הרגלים טובים לצורך התחברות עם הסביבה.


כשאדם נמצא במצב של קטנות, יצר הטוב באדם נמצא במצב של דלות, אין לאדם שיקול דעת להבחין בין טוב לרע, כל רצונו להיות "עבד" ליצרים שלו, ואין לו שום רצון לשלוט בדחפים שלו, רק מחכה לקבל "פקודות" בעלות קיצור דרך לקבלת תענוג מיידי ככל האפשר.

 


 

משה אומר להשם –

למה אתה עושה רע לעבד שלך? למה אני לא מוצא חן בעיניך, שאתה מפיל עלי את העם הזה?

אני ילדתי את העם הזה שאתה אומר לי לקחת אותו עלי?

מאיפה יש לי בשר לתת לכל העם הזה?

זה כבד עלי, אני לא יכול לבד לשאת אותו.

וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג--אִם-מָצָאתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ; וְאַל-אֶרְאֶה, בְּרָעָתִי


הָרְגֵנִי נָא הָרֹג


שוב אנו רואים כמו בפרשת כי תשא שם אמר משה לאחר חטא העגל:

"וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ."

והוא נמחק מפרשת תצווה.


למדנו עד כמה עלינו להיזהר מאוד בשמירת הלשון, ואנו לא יודעים אף פעם מה יהיו ההשלכות לאחר שנקלל את הסביבה או את עצמנו.

הקללה באה לקטרג, לכן, הייצר הרע שממנהגו לקטרג, ולנתק אותנו מהשפעה טובה, "משתמש" בקללות ממש נגד אותו אדם שקילל.

 

השם מבקש ממשה לאסוף אל אהל מועד 70 איש מזקני ישראל, זיקני העם ושוטריו, על מנת שתתפשט ממשה רוח הנבואה עליהם, ויעזרו לו לשאת את העם.


בנוסף,
אומר השם לומר לעם שמחר יאכלו בשר.

אבל לא רק יום אחד או יומיים, או חמישה, ולא עשרה ולא עשרים, אלא חודש שלם,

עַד אֲשֶׁר-יֵצֵא מֵאַפְּכֶם, וְהָיָה לָכֶם, לְזָרָא:  יַעַן, כִּי-מְאַסְתֶּם אֶת-השם אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם, וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר, לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם.


שואל משה –

העם מונה שש מאות אלף איש, איך יהיה להם בשר לחודש שלם?


השם עונה –

האם היד של השם קצרה?

עכשיו תראה אם יקרה מה שדיברתי, או לא.

 

משה יוצא ועושה כדבר השם.


השם יורד בענן ומאציל מן הרוח אשר על משה על הזקנים.

 

משה היה צריך לבחור 70 זקנים,
כלומר לקחת מעשרה שבטים 6 אנשים (60=10x6), ומשני שבטים – חמישה אנשים (10=2x5).

לכן נשארו שני אנשים משני שבטים שלא נכנסו למניין הזקנים: אלדד ומידד.

ובכל זאת -

וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ.

קיבלו את רוח הנבואה אך לא מאת משה כמו שאר 70 הזקנים, אלא ישירות מהשם.

והחלו להתנבא במחנה.


יהושע בן נון, המשרת של משה מבקש ממשה לכלוא אותם בגלל:

  • שהנבואה שייכת למשה וכעת לזקנים שנאצלה הנבואה עליהם ממשה.
  • הדברים שאמרו.

ראינו שמייד אחרי שמשה אומר להשם: הָרְגֵנִי נָא הָרֹג

השם מבקש שיאסוף זקנים שיקבלו ממנו רוח נבואה.


ואילו משה עונה לו –

הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם השם, נְבִיאִים--כִּי-יִתֵּן השם אֶת-רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם.

כלומר,

שלא יקבלו את רוח הנבואה ממני, אלא ממש ישירות מהשם.

 


 

 

והנה רוח מביאה שלוים מן הים המציפים את כל המחנה, והעם אוסף ואוכל, בתאווה אדירה, ועדיין כשהבשר עוד בין שיניהם, השם מכה בעם מכה גדולה מאוד.


ועל מה היתה התאווה?

בני ישראל מגיעים שוב לדרגה רוחנית גבוהה ביותר, אהרון כבר חנך את המשכן, בפרשות הקודמות למדנו את ההתקדשות וחוקי הטהרה שהעם קיבל על עצמו, התחושה באוויר שהנה ממש עוד מעט נכנסים לארץ המובטחת, ההכנות בשיאן, ואז מספר מטרים לפני הפיסגה, העם מסתבך בכבלי התשוקה לדברים חומריים, מתעורר בו רצון עז לצאת מהרוחניות ומתדרדר באמצעות ההתמסרות לגשמיות כמו שחיו במצרים, וממליכים אותה חזרה עליהם.

 

אנו רואים שהילד מפתח תאווה לכח. האם ניתן לרסן רצון זה?

קשה מאוד להתגבר על התאווה, זהו רצון חזק ביותר שכמעט ולא ניתן לספק אותו.

התאווה תמיד תשאף ליותר.

ככל שזיהוי תאווה כזו אצל הילד תיעשה בשלביה המוקדמים, יהיה קל יותר להסביר את תוצאות התאווה, מאחר וכל תאווה מלווה בתסכול נוראי מחמת חוסר סיפוק תמידי, זו נהפכת להיות עבודה סיזיפית למילוי – כי אין מילוי.


לעולם יהיה שיא חדש של כח לכבוש.


מומלץ לתת דוגמאות על אנשים שהילד מכיר – איך התאווה לכח בסופו של דבר הביאה אותם להרס עצמי.

לעשות משחקי תפקידים קצרים בהם הילד יכול לקבל את התחושה איך מרגיש הצד השני שמפעילים עליו כח.


ככלל,

יש להתמיר את התאווה לכח להנהגה נכונה.

*** המלצה זו דורשת הרחבה והדרכה פרטנית!

ישנה התייחסות ברורה גם וכמובן למבנה האישיות של ההורה והילד.

*** כל ילד לפי מכלול התכונות שלו, ובהכוונה ממוקדת ואישית – ידע כיצד לבטא את ההנהגה שלו בצורה הטובה והמיטיבה לסביבה ומבלי לכפות אותה.

 

 

בני ישראל הלכו מהר השם שלושה ימים כשארון הברית נוסע לפניהם.

וביציאה מהר השם אומר משה לחותנו –

אנחנו נוסעים אל המקום אשר אמר השם – אותו אתן לכם.

לך איתנו והטבנו לך כי השם דיבר טוב על ישראל.

המסע במדבר אמור להסתיים ממש בקרוב.

משה מבקש מחותנו לא לעזוב אותם, ואומר –

וְהָיִיתָ לָּנוּ, לְעֵינָיִם.

חותן משה עזב את כל הנוחות והרווחה שלו והגיע למדבר לפגוש את משה – את זאת רצה להזכיר לבני ישראל, ובכל זמן שהעם יראה אותו ירגיש את הדבר שיתרו כבר יודע - שכל השפע הגשמי בטל ומבוטל לעומת העושר הרוחני.


יתרו מסרב ומבקש לחזור לארצו.

 

 

הפרשה חותמת במעשה מרים הנביאה:

מרים מדברת עם אהרון על משה, על האשה הכושית אשר לקח.

ואומרים ביניהם שהשם מדבר אל שלושתם, וחלים עליהם אותם החוקים.


וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד--מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה


לפתע,

אומר השם אל שלושתם לצאת אל אהל מועד.

יוצאים.

יורד השם בעמוד ענן ועומד בפתח האוהל וקורא לאהרון ומרים לצאת.


אומר השם –

לנביאי השם אדבר בחלום, במראה.

ואילו עם משה, אני מדבר בו פה אל פה, בלי חידות, בכל ביתי, נאמן הוא.

איך לא פחדתם לדבר על עבדי משה?!

השם כועס והולך.


מרים מצורעת כשלג.


משה צועק אל השם -

אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ.


השם אומר שעל מרים להיסגר שבעה ימים מחוץ למחנה, ואח"כ תיאסף.

 

למדנו בפרשת תזריע-מצורע על עניין הצרעת:

שורש המילה "צרעת" היא צ.ר.ע

ובהיפוך אותיות נקבל את המילה צער.


כאשר אדם נמצא בצער, בעצבות בגלל מצבים אותם הוא עובר, הוא מרבה לקטרג, ולהביע דעה שלילית על כל מה שקורה לו, טוען שהדין שנחרץ עליו אינו הוגן ונעשה עיוות בדין.


זהו מצב של שינוי צורה מהבורא.


ככל שנתקרב בדרך שלנו וניהיה בטוב, אנחנו נשווה זאת לנתינה וההשפעה הטובה של הבורא. המהלך הזה נקרא ״השתוות הצורה״



מתוך תחושה של עיוות, קלקול, אדם עלול להגיע לידי שקר, גניבה, מחשבות רעות, שבועת שווא, לשון הרע... – אלו הם הנגעים של הצרעת הנובעים מהצער של האדם, משינוי הצורה.


ובהיפוך אותיות נוסף, 
נקבל את שורש המילה – ע.צ.ר.


הצער שבאדם גורם לו לעצירה, ההתקדמות שלו נפסקת, או מתעכבת.

כל המידות הטובות שהיו במרים, לא עמדו לזכותה במעשה שעשתה, וכל זאת אף שלא נאמרו הדברים בפני משה.

על אחת כמה וכמה העונש כאשר האדם ידבר רעות על אדם אחר בפניו.

מרים מיד לקתה בצרעת וחוותה נידוי ממחנה ישראל לשבעה ימים.


מכאן,

אנו לומדים שהצרעת הבאה בגלל לשון הרע, מביאה על האדם נדוי, ניתוק מהשפע ומהטוב שיש להשם להשפיע עליו.

מרים נסגרת אל מחוץ למחנה והעם לא נוסע, ומחכה עד שתחזור.

 

בפרשת בחוקותי אחת מאזהרות של השם, אם נשכח מאין אנו מקבלים את המתנות שיש לנו היא:

וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם, וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב;

לזרות – לזרוק לכל הכיוונים.


אם נמצאים יחד במצבים קשים, אפשר להתנחם בעובדה שאנו לא לבד, וכתוצאה מכך, ניתן לעבור בייתר קלות את התקופה הלא טובה.


הדבר הגרוע ביותר הוא להתמודד לבד ללא עזרה ונחמה מאדם קרוב, שזהו: " אֱזָרֶה בַגּוֹיִם".


כך היתה תחושתה של מרים הנביאה כשהיא מסוגרת מחוץ למחנה.




 

ברוחניות צריך להחזיק חזק!

התענוגים של העולם הזה מפתים ביותר, ולו רק בגלל היותם זמינים ונגישים כל כך.

לא פעם קורה שרגע לפני שהתגברנו על הייצר, והנה כבר כמעט יכולים להרגיש ששברנו את האוטומט שלנו, ואנחנו נעשים טובים יותר, מגיע גל צונאמי שהודף אותנו רחוק הרבה יותר מנקודת המוצא בה היינו.


הסיבה פשוטה:

למרות הידיעה הברורה מניסיון העבר, שכך כדאי ונכון לנו להתנהל עם עצמנו והסביבה, עדיין הרגשת ההנאה שמקבל האחר מאיתנו מגיעה לאט ממש, אם בכלל, והרווח שאנו מקבלים מעצם תיקון הדרך שלנו לעיתים כלל לא מורגש, לעומת הקריצה של לחדול ולחזור – המורגשת היטב.


אבל יש בשורה טובה:

אם נתמיד, הפער בין ההתמרדות לתיקון יילך ויצטמצם עם הזמן, הרצון לשינוי לטובה יגיע בכל פעם לפני הפעם הקודמת, עד למצב בו יעקוף את המרד שיכיר בסמכותו של השינוי, ויהפוך להיות חלק מהטבע שלנו.

כעת זו תיהיה מדרגה חדשה – והיא כבר שלנו.

 

חיזקו ואימצו!

 

 

 

להתראות בפרשה הבאה - שלח


אליזבת 

 


לקריאת פרשת שלח לחץ כאן.


 



צרו קשר ישיר עם אליזבת

20 דקות פגישת היכרות טלפונית ללא עלות או התחייבות


או התקשרו:
054-4727068 
info@milemala.com

אנו מתחייבים לסודיות מלאה.

כל תכתובת, שיחה, מידע שיועבר ממך, לעולם לא ייחשף, יופץ ו/או יועבר לגורם אחר ולא נסחור בהם.


טואול הקמת אתרי אינטרנט