1. הבית
  2. /
  3. מאמרים
  4. /
  5. פרשת השבוע להורים וילדים
  6. /
  7. בהר-בחוקותי


פרשת השבוע להורים וילדים

הדרכת הורים פרטנית בשיטת אליזבת,
ניתן לקרוא בקישור כאן.


אשמח להרחיב יותר בפגישת היכרות טלפונית ללא עלות.

 

תאמו איתי פגישה.

לחצו עכשיו על צור קשר:



פעולה פשוטה זו תיהיה התחלתה של פריצת דרך בחייך.

 

שלכם, באהבה

אליזבת 




שתי הבהרות חשובות:

1. כל התיאורים המעשיים בפרשות השבוע הם במשמעות הפנימית רוחנית שלהם, ואין בהם שום קשר לפעולות הגשמיות שאנחנו מכירים מחיי היום היום.

2. ״שפת הענפים״: כדי לעזור לנו להבין מושגים מופשטים רוחניים, התורה משתמשת ב״שפת הענפים״, שלקוחה מחיי היום היום, ורק כדי לחבר אותנו למשמעות הפנימית של המושג. לשורשים.

חיפוש :

פרשת בהר-בחוקותי

בס"ד

 




בהר

על מה מספרת הפרשה?

בפרשת אמור, למדנו על הציווי של הבאת ראשית הקציר לפני הכהן, ראינו שכל הפעולות שצויינו בפרשה הן בעצם פעולות רוחניות, שבסופן, אנו מקבלים תזכורת שאילולא הבורא רצה בהן, לא היינו מקבלים השגה ברוחניות.


בפרשה שלנו, בהר, הכרה זו מתחילה מהסוף.


שחרר ותודֶה.

 

נתחיל.

 

פרשת בהר מדברת על שמיטה.


מה ההבדל בין זריקה לשמיטה?

זריקה – זו פעולה שטומנת בחובה הפעלת כח מסוים.

שמיטה – פעולה שדורשת שחרור מיידי.

 

השם מצווה לשמוט במשך שנה אחת את כל הפעולות הרוחניות שאנו עושים בכוחותינו.


תזכורת:

הדברה – התרחקות מסביבה לא טובה ומזיקה.

דישון – העשרה של חומר הלימוד ע"מ שנשפר את תוצאות הזריעה.

חרישה – ניקוי כל המושגים המקולקלים שאגרנו עם הזמן, על מנת להכין שבילים נקיים אשר בהם נזרע את הזרעים.

זריעה – באמצעותה נראה לעתיד לבוא את התוצאה של הפעולה העכשווית.

השקיה – הבאת חסד אל תוך העבודה הרוחנית.

 

וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת, לַיהוָה:  שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר.

שדה הוא מקום שעשו עליו עבודה (להבדיל מהאדמה), וממנו יוצא לחם, חיות למחייתנו.


שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע
אתה בעצמך לא תעשה אף פעולה שבסופה תאמר שבזכות המאמצים שלך, יש לך כעת מה לאכול, לכן, גם לא תהנה בשנה השביעית מתוצאות הפעולות שעשית בעצמך, אלא תיווכח שכל מה שצמח הוא מכח הקדושה.


וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר

גפן הגדלה בכרם, משולה לאמונה.

כמו שבכרם אסור לזרוע זרעים שונים, כך גם עם האמונה.
אי אפשר להאמין בכל דבר.
האמונה מקבלת על עצמה רק את הבורא.



בשנה השביעית, לא מוכרים את יגיעת העמל, הכל הפקר.

וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה

מאחר והכל נעשה מאת השם, הכל שייך לכל, שיויון מוחלט בין כולם, בין אלו שעמלו להשיג מדרגה רוחנית גבוהה יותר, לבין העני.


מהו העני?

למדנו בפרשת אמור:

"אין עני, אלא בדעה" (מסכת נדרים, מא,א).

"עני" מתייחס למצב בו אדם נמצא ב"ירידה", בקטנות.

יצר הטוב באדם נמצא במצב של דלות, אין לאדם שיקול דעת להבחין בין טוב לרע.


בשנה השביעית, כולם שווים בין אלו שיכולים להבחין בהשגחת הבורא עליהם לבין אלו שלא,  כולם יכולים להשתתף מפירות היגיעה מאלו שעשו עבודה רוחנית במשך שש השנים שקדמו,
ובעיקר, העניים בדעת לא צריכים לבקש רשות או להתבייש, גם אם לא התייגעו עבור הפירות הללו.


וְלִבְהֶמְתְּךָ--וְלַחַיָּה, אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ:  תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ, לֶאֱכֹל
.

למדנו עוד בפרשת אמור, מהי דרגת בהמה:

כאשר אדם נמצא בדרגת "חי", בין הדרגות צומח למדבר, כלומר, הוא לא רק רוצה לקבל הזנה עבור הגוף שלו ע"מ להתקיים, אלא מבקש גם להיות בתנועה, אבל עדיין לא התחיל שום התפתחות רוחנית.
זו דרגת בהמה.


כולם נמצאים באותה דרגה רוחנית גבוהה.


מצב זה בא להזכיר שאת המדרגה הרוחנית מקבלים רק כי השם מבקש לקרב אליו, ולא בזכות המעשים שלנו.


"ואתה צדיק על כל הבא עלינו, כי אמת עשית ואנחנו הרשענו"

אנו לא הבעלים של ההשגה הרוחנית שלנו, כי יש לנו נפילות בדרך שאנו לא תמיד מודעים אליהן, וחושבים בטעות שפעלנו נכון כשבעצם היינו במקום של הרשעה.


וכאן עולה השאלה:

וְכִי תֹאמְרוּ, מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת:  הֵן לֹא נִזְרָע, וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנוּ?!

השם מרגיע:
 וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם.

מאחר וזו רק בחינה של ניסיון עבור האדם, בבדיקת האמונה שלו בו.


בדומה ליום השבת,

אנו מקבלים נשמה יתרה שלא עמלנו עבורה, כך בשנה השביעית השם נותן את כל המזון הרוחני.

 

בחינוך של הילדים אנחנו מעבדים את האדמה, חורשים, זורעים, קוצרים וחוזר חלילה.

מה זאת ״שנת השבתון״ ומהי חשיבותה?

"שנת השבתון" בחינוך הילד מדברת על מצב בו ההורה שומט ידיו וסיים מלאכתו בחינוך המסוים אותו רצה להקנות לילדו.

כעת, לאחר ששינה את אופן חשיבתו של הילד, אומנם עדיין לא בשלמות, ההורה מפסיק להתערב.


חשיבות השבתון היא בעצמאות שהילד רוכש באמצעותו, באפשרות להמשיך בכוחות עצמו, וביכולת עיצוב הצורה אותה התחיל לפתח עם ההורה, באופן שהשלמת התהליך בשינוי עובר עיבוד של הילד עד כדי מתן ציביון אישי משלו.


מתוך כך, הילד יכול להתחבר ל"יצירה" שלו ולהסכים לאמץ אותה, ולו רק בזכות העובדה שהיא צמחה בתוך השבלונה אותה עיצב.


מאידך,

ממקום "מנוחת ההורה", הילד לומד להעריך את ההדרכה והליווי הצמוד של ההורה, אותם קיבל לפני ה"שבתון".





וְקִדַּשְׁתֶּם, אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא, תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ
.

שנת שמיטה מגיעה לאחר שש שנים, שבע מחזורים כאלו (49=7*7) מביאים אותנו אל שנת היובל -
שנת החמישים.

יובל הוא גם שמה של ה"בינה".

בינה – מלשון התבוננות, מי התחיל, ומה נמשך ממנו.
זוהי התגלמות תכונת ההשפעה.


בשנת היובל,
כל אחד חוזר למקום שאחז את האדם בעבר והשתלט עליו. אך כעת מתוך הדרור – שזוהי החירות, הוא לא מנוהל שם יותר, ונהפך להיות בעל ההחלטה, ולכן מסוגל להימצא בדבקות גמורה עם הבורא.


גם העבדים יוצאים לחופשי בשנת היובל.


מהו עבד?

למדנו בפרשת משפטים:
עבד - אדם העובד את רצונו האנוכי. משועבד לחומר, וכל תשוקתו היא במילוי חסרונותיו הגשמיים על מנת שיוכל להתקדם.


ובאמת,

זה בסדר גמור לקבל סיפוק מהחומר, נהפוכו, זה מה שהבורא רוצה - שנתענג ונשמח, כי זו היתה המטרה כשברא אותנו, להיטיב לנו, אך בכל פעם כשאנחנו מקבלים הנאה, עלינו לזכור מי נתן לנו את כל השפע הזה.

הכוונה צריכה להיות שנשייך אליו את ההנאה הזו, וזה מה שהופך אותנו מעבד לצרכים שלנו – לאדם, להבדיל מחיה בטבע שאינה עוצרת לחשוב מהיכן קיבלה את העשב באחו.


בשנת היובל,
גם אדם שכפה על עצמו להיות "עבד", משתחרר, וחוזר להיות אדון לעצמו.


"אדון" – המקום הרוחני בנו הרוצה להמשיך ולהתפתח.


ובפרשת צו למדנו:

שמתוך אהבה לבריות, נוכל להגיע לאהבת השם.

כלומר,

ניתן להגיע לאהבת הבורא רק דרך הסביבה, שאנו דואגים לה, רוצים בטובתה, שומרים על שפה נקייה איתה, נמנעים מרכילות הפוגעת בה, עוזרים וערבים לה מבלי חשש שעלול להיגרם לנו הפסד כלשהו.


כשאנחנו חיים בהלך רוח כזה, אהבת השם נעשית ברורה מאליה, כי אם אנו רואים שכל אחד מאיתנו הוא חלק מסוים מהאלוקות, ואנחנו אוהבים את החלק הזה, אז וודאי שנאהב גם את מי שברא את הכל.


לאחר שעברנו שבע מחזורים, כאשר בכל שנה שביעית קיבלנו תזכורת שכל ההשגה הרוחנית שלנו באה אלינו רק מתוך העובדה שהבורא ביקש שניהיה דבוקים אליו, ושמטנו בכל פעם מחדש את המקום בו אנו רואים רק את עצמנו, אוהבים רק את עצמנו, שזה נקרא ״שדך לא תזרע״ - לא תעשה זאת למען עצמך - מכאן אפשר כבר לפתוח את האפשרות להיות באהבת הזולת, ובנקודה הזו אנו מגיעים לאהבת השם.

בשנת היובל חוזרים למדרגה הרוחנית שממנה נחצבה הנשמה שלנו – אל תכונת ההשפעה.


לֹא-תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם, וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא-תָקִימוּ לָכֶם, וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת עָלֶיהָ:  כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם.

אלילים, פסל ומסכה – אלו הם תכונות בנו שאנו נוהגים להמליך אותם מעלינו.


לדוגמא:

אדם כעסן, במקום לנסות לעבוד על תכונה זו, יאמר בפשטות "אני כזה, כועס!"

במצב הזה, הוא מצפה שהסביבה תהיה מוכנה לקבל את החימה וזעם שלו, תתעצב לפי מצבי הרוח שלו, וגרוע מכך, הוא עלול להרגיש שתכונה זו מרימה אותו מעל הסביבה, ולא ישאף להשתנות מהחשש שיפסיק להיראות מיוחד בעיניה.


וגם בדוגמא הפוכה,

אדם שנוהג להיטיב לזולת יותר מהאחרים, מרגיש שכוחו ועוצם ידו עושים לו את החיל שלו, נהנה מכל השבחים שהסביבה מרעיפה עליו, ואינו עוצר לחשוב, שהשם הוא זה הנותן לו את הכח במעשים הללו.

האדם כל כך מחשיב את הנתינה שלו עד שבסופו של דבר מגיע למצב שממש סוגד ומשתחווה לעצמו, ונהפך להיות העבד של עצמו.


ולמה עבד של עצמו?

בגלל הסיבה הפשוטה שכולנו בעלי רצון לקבל לעצמנו, וגם אדם עם נתינה גדולה, מבקש לקבל לעצמו את ההכרה של הסביבה שהוא כזה, שתשבח אותו ותפרסם עד כמה הוא מתחשב באחרים, והוא מתמכר לתחושה זו, ובזמנים שאין ברצונו לטרוח כ״כ עבור הסביבה, מרגיש שהוא חייב, כי משוכנע שזה הדבר המייחד אותו.

לכן,
פועל מתוך אילוץ, ולו רק בכדי לקבל את הפרס שיבוא בסוף - ההכרה, וכך נהפך להיות עבד להתמכרות שלו.


כל מה שצריך לזכור - אני השם אלוקיכם.

הבורא הוא זה שנותן לכל אחד מאיתנו את הכוחות לעשות את כל הפעולות הטובות שאנו עושים, ומאיתנו נדרש להלביש את הכוונה הנכונה לכל פעולה.


האם אני עושה את מעשה החסד על מנת לקבל פרס כי אני כזה צדיק?

או

האם אני זוכר שהמעשה נעשה על ידי רק בגלל שהבורא החליט שעלי מוטלת עבודה זו, ועלי לכוון את ההנאה שלי, שתהיה ההנאה שלו?


לא פשוט.


אבל אם ניתנה לנו עבודה זו, הדבר אפשרי.

 

 

ממשיכים לפרשה הבאה.

 

בחוקותי



על מה מספרת הפרשה?

זו הפרשה האחרונה בחומש ויקרא, רצופה בברכות, כשבהמשכה מגיעות האזהרות, אם נשכח מי שולח אלינו את כל המתנות שלנו.


הפרשה מתחילה בתנאי " אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ..."

וכאן מפורטות כל הברכות שנקבל אם אכן נלך בדרך אהבת הזולת – או אז נזכה להנות משפע אדיר משמים, ולראות פירות מעמלינו, "וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם".


אבל,

אם לא נלך בדרך זו...


וכאן, עולם כמנהגו נוהג.
כפי שראינו בעבר את כל ההדרכה המדוקדקת בכל נושא ועניין, אם בבניית המשכן, או בעבודת הקורבנות, שהשם לא משאיר דבר לדמיון, והכל ניתן לנו בבירור מושלם שלא נתבלבל לרגע.

גם בפרשה זו,

השם נותן פירוט מדוקדק של מה עתיד לקרות בגלל התנהגות מתוך אהבה עצמית.


אך לבסוף,
כמו הורה, שכ״כ אוהב את בנו, ומנסה ללכת איתו בטוב על מנת ליישר את דרכיו, והבן ממאן להקשיב עד שההורה נאלץ בלית ברירה, להתקשח ולהעלים את חסדיו ממנו, עדיין - לעולם יזכיר לבנו עד כמה חזקה אהבתו כלפיו.


כך הבורא - מברך אותנו בסופו של דבר, ומתגלה תקוה גדולה.

 



נתחיל.

 

וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי, בְּתוֹכְכֶם; וְלֹא-תִגְעַל נַפְשִׁי, אֶתְכֶם.         

הבורא רוצה לתת את המשכן - הבית שלו בתוך ישראל, ולא להתרחק או להרגיש דחייה מצידם.

משול למצב בו נרצה להראות את האהבה שלנו לאדם אהוב, וניתן לו דבר השייך לנו.

נתינה אישית זו מקרבת אותנו לאותו אדם, כי יש לו כעת משהו בעל חשיבות עבורנו, והוא שומר עליו.
נכון יותר לומר, אנחנו סומכים עליו שהוא רוצה לשמור על החפץ שלנו.

 

למה בכלל צריך בית?

הילדים הם אלו ש"עושים" את הבית, הם הבית.

בדומה לציפור – כל עוד הגוזלים בקן, הקן מתקיים, ברגע שלמדו לעוף, הציפור כבר לא צריכה את הקן.

הבית נועד לתת לילד את תחושת הביטחון, הם גדלים ומתפתחים בו, מתקיימת מסגרת תומכת עבורם, יש להם פינה ומיטה משלהם, מקום לאכול בו ארוחות חמות, מרחב נעים וטוב לחזור אליו.


וכמו שאנו מנקים את הבית, דואגים שיהיה תמיד מטופח ושמור, מקפידים שלא ייכנסו חיות מזיקות לבית, ושיהיה מסודר ויפה, כך אנו צריכים להקפיד להיות מול הבורא, כי ישראל הם הבית של הבורא.


*** כל החוקים והמצות הם על מנת שנוכל לגדול ולהתפתח רוחנית
ולהכין את עצמנו בנקיות וקדושה,
בכדי שהבורא, האהבה וההשפעה,
יוכל לשכון בתוכנו.

 

איך מגייסים את הביטחון לתת לילד מטלות שהוא דורש לעצמו, למרות שאנחנו לא שלמים עם היכולת או הבשלות שעדיין חסרות לו?


כל אחריות שניתן לילד חייבת להיות מגובה תמיד בעין הפקוחה של ההורה.


מאחר וכבר עלה הרצון אצל הילד לעשות פעולה החורגת מגבולות האחריות אותן כבר רכש, יש לאפשר לו, עם כמובן, ליווי צמוד של ההורה, עד אשר הילד רוכש ביטחון עצמי בהפעלה עצמאית.


אם ההורה רואה שהמטלה עדיין גדולה על הילד בכמה מידות, חשוב שהילד יחווה בעצמו את הקושי ויגיע למסקנה שטרם הגיעה השעה.


במידה וכך, להחליט ביחד, שניתן יהיה לנסות שוב, בעוד זמן קצוב.

בדרך זו, תמנע מהילד עוגמת נפש, מאחר וניסה ונוכח בעצמו שטרם הגיע הזמן.

 

וְאִם-בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ, וְאִם אֶת-מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתַי, לְהַפְרְכֶם אֶת-בְּרִיתִי.           

תמאסו – כלומר, בהתחלה רציתם מהרצון שלכם, את החוקים והמצות שלי ולא נכפה עליכם.


ראינו זאת בפרשת קדושים:

 "וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַיהוָה לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ." (יט, ה)

"לִרְצֹנְכֶם תָּמִים זָכָר בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים." (כב, יט)

"וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַיהוָה לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ." (כב כט)

"וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן." (כג, יא)

 

מתי הילד "משנן" את המסרים החינוכיים ומתי אנחנו יכולים להגיד שהוא הטמיע את העיקרון?

נתחיל בדוגמא:

שני אחים.

ההורים מסבירים לילד הגדול שעליו לוותר לאחיו הקטן, ונותנים לו נימוקים הגיוניים.

כאשר הילד עושה זאת, אך מתייסר, והכל נעשה באי חשק – זהו שינון.

אך כאשר מתחיל להציע וויתורים נוספים מצד עצמו - זוהי הפנמת המסר.


קיימת חשיבות גדולה להחמיא לילד על כל מאמץ קטן שהוא עושה כשמנסה לתקן את דרכיו.

כאשר ילד נכנע שוב לדחפים שלו, תהיה בו נטייה לחשוב שכל היגיעה היתה לחינם.


לכן,

גם אם לא הצליח לפי הסטנדרטים של ההורה, עליו להאיר בפניו את כל הדרך הטובה שכבר עשה.


ובכלל,

רצוי לא להציב רף מידי גבוה לילד.

לעיתים זו נקודת פתיחה קצת מייאשת, שעלולה לרפות את ידיו כבר בהתחלה

צריך לפתח ערנות ויכולת אבחנה בין אם הילד מתקשה באמת או שפשוט הוא רק בודק גבולות.

 


וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם, וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם; וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם, וְנַסְתֶּם וְאֵין-רֹדֵף אֶתְכֶם.    

בואו נחשוב על המצב הזה:

אנחנו מובסים ע״י האויב שלנו,
מי שלא אוהב אותנו שולט בנו באכזריות,
והנה אנחנו בורחים,
אבל בעצם -
אף אחד בכלל לא רודף אחרינו!


מה זה אומר ברוחניות?

היצר הרע, שזה האויב, מנצח את האדם וגורם לו לחשוב מחשבות נוראיות על עצמו, המחשבות הללו משתלטות על כל חלקה טובה במוחו, ומנהלות אותו ביד רמה.

והאדם חסר מנוחה, מרגיש שכולם נגדו, בטוח שמרכלים עליו ומבזים אותו, אין לו עם מי לדבר, לשפוך את ליבו, לא מאמין לאיש, ולא רואה אף אחד כחבר טוב, כי הוא בעצמו כבר אינו יודע להבחין בטוב.

בורח מכולם ומסתגר.

החוסר שקט שנתון בו מדיר שיניו מעיניו , מפחד נורא....


אבל בעצם -
הכל בתוך הראש שלו!

שום דבר מאלו לא באמת קורה!

 

אנחנו מחנכים את הילד להכיל, לכבד ולאהוב את הזולת החבר. כיצד להעניק לילד מושג ב"אויב"? במי שמכוון להזיק במזיד, לפגוע?

ראשית יש להסביר לילד את מושג השפעת הסביבה.

אפשר לתת דימויים מהטבע, לצאת לגינה ולראות צמחים /פרחים, ולהסביר על משמעות הסביבה של הצמח וכיצד היא תורמת לו בצמיחה (אדמה, דישון, השקיה, שמש...),

ואז ללכת לגינה אחרת, שאינה מטופחת, ולאתר פרחים שנבלו, או צמחים שהתייבשו ולנסות לחשוב מה גרם להם לנבול.

לבדוק אם יש מזיקים בסביבה ולהסביר מה התרומה שלהם למצב הצמחייה.


את כל הדימויים הללו, להכניס מאוחר יותר לשיחה על השפעת הסביבה עליו - עד כמה חשוב להתרחק מסביבה מזיקה.


סביבה שמנסה להזיק שואבת את כוחה מהאדם הניזוק, היא אינה מתקיימת בפני עצמה, לא יכולה לפרנס את עצמה, כי הכח שלה הוא כח מכלה, הורס, אם תנסה להעצים את עצמה בכוחותיה, היא פשוט תתכלה, לא יישאר ממנה דבר, לכן חייבת לקחת כוחות ממקורות בריאים וטובים.

מסיבה זו, היא גם מטעה, מאחר והיא תעשה תחבולות על מנת לקבל את החיות שלה.


אויב הוא כל דבר שמנסה לעצור את ההתפתחות שלנו, ואף רוצה לגרום לנו לסגת מההישגים שלנו עד כה.


יש להזכיר לילד בכל פעם מחדש, את כל הדרך שעשה ועושה על מנת "לקנות" את הרצון להיות בהשפעה טובה על הסביבה שלו.

להראות כמה קל להתפתות לפזול אל מול גורם שמציע לו "מתנת חינם" ועד כמה מתנה זו עולה לו ביוקר מאוחר יותר, כאשר ייאלץ להילחם שוב ושוב עם עצמו להשתחרר מהתנהלות שגורמת לו להפסיד בכל פעם מחדש את השמחה.

 

וְאִם-בְּאֵלֶּה--לֹא תִוָּסְרוּ, לִי; וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי, קֶרִי. 

וְהָלַכְתִּי אַף-אֲנִי עִמָּכֶם, בְּקֶרִי; וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם-אָנִי, שֶׁבַע עַל-חַטֹּאתֵיכֶם.         

קרי – מלשון מקרה.

אם אתם חושבים שהכל בא לכם על דרך מקרה, ולא ממני הגיעו אליכם הייסורים, גם אני אלך אתכם על דרך מקרה, ואכה אתכם פי שבע ממה שמגיע לכם.

 

וַאֲכַלְתֶּם, בְּשַׂר בְּנֵיכֶם; וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם, תֹּאכֵלוּ.

"בנים" ו"בנות", כמו שלמדנו בפרשת אמור, אלו הם התולדות שלנו, פעולות של השפעה.

בזמן "רעב", שזהו מצב של חיסרון אדיר, מתוך דין תקיף ללא חסדים, אוכלים ולא מרגישים שובע.


כלומר,

האדם מחפש  את החיות שלו דרך האוכל, הגשמיות, ולא מקבל מילוי מדברים חומריים, ואז מנסה לקבל חיות מפעולות ההשפעה שעשה בעבר, מתוך זיכרון שנשאר לו שפעולות אלו גרמו לו לשמחה.

אך כעת,

כבר אינו מרגיש סיפוק מהנתינה, ומתוך מכלול הסיבות, פותח במסע הרס של כל פעולות ההשפעה שעשה עד עתה.

 

אנחנו בונים בעמל רב את האמון בינינו לבין הילד.

במקרים מסוימים אנו נדרשים להעניש במקום שהשכנוע והשכר לא עובדים.

האם יש מדרג לעונש? כיצד להעניש מבלי לשבור את העצמאות החיובית של הילד?

העונש חייב להיות ביחס ישיר לפעולה החריגה הלא טובה שנעשתה.


לדוגמא:

ילד אמור לסדר את המשחקים לפני ארוחת הערב.

הוא מתעצל ובינתיים הזמן עובר ומתקרב זמן הארוחה.

ההורה מבקש שוב ושוב, והילד בשלו.

לבסוף ההורה מזהה מה מעסיק כרגע את ילדו, "חוטף" ממנו את המשחק ומאיים עליו שלא יחזיר לו עד שיקום ויסדר.


סבירות גבוהה שהילד יפתח במאבק כוחות, מלווה בבכי, צרחות ועיקשות לקבל חזרה את המשחק.

לרוב, זהו מצב שאינו מקדם את סידור החדר לקראת הארוחה.

אף ייתכן, שהילד יפתח כח סבל, ובפעם הבאה יתרגש הרבה פחות.


המלצה שלי למצב כזה:

העונש חייב להיות ביחס ישיר לפעולה החריגה הלא טובה שנעשתה.

בהמשך לדוגמא:

ההנחיה תהיה בהתאם להנחה שיש במשפחה זו לוח זמנים קבוע לארוחות, שינה וכו'.


לכן,

לא סידרת?

לא תוכל לאכול ארוחת ערב.

למה?

כי סידור המשחקים הוא לפני הארוחה ולא אחריה.

אם הארוחה מתחילה בשעה 18:30, ועד אז לא תסדר, תאלץ לסדר בזמן שכולם כבר יושבים ואוכלים.

פעם אחת, ואם עקשן ביותר – פעמיים, שילך לישון רעב, תגרום לו בפעם השלישית, למהר ולסדר את המשחקים ברגע שיתבקש.


יש להבין:
מתן גבולות נותן לילד תחושת ביטחון, ובהירות למתרחש סביבו.

הוא עשוי להתנגד תחילה ל"גדרות", אך מהר מאוד ירגיש את העצמאות שהגבולות הללו נותנים לו.


וכאן חשוב לציין:

*** המלצה זו דורשת הרחבה והדרכה פרטנית!


ניתן לממש זאת על הצד הטוב ביותר, כאשר מקפידים על עקביות בסדר הפעולות ולוח זמנים מסודר, אך ישנה התייחסות ברורה גם וכמובן למבנה האישיות של ההורה והילד.


אם מתנהלת מערכת יחסים בריאה וטובה בין הילד להוריו, והוא חש בביטחון גמור איתם, אין סיבה שיישבר האמון במתן עונשים מידי פעם.


בנוסף,
הילד לומד תוך כך, שאין ביכולתו לערער על סמכות הורית, גם ובעיקר כשהיחסים מצוינים.

 

וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי, אֶת-הָאָרֶץ; וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם, הַיֹּשְׁבִים בָּהּ.  

הארץ, משמע הרצון ייהפך לשממה, ריקני וחסר חיות.


כלומר,

אפילו הרצונות שבך שרוצים רק לקבל לעצמם,
ירגישו בריקנות הזאת ולא ירצו לקבל מילוי.


וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם, וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב;

לזרות – לזרוק לכל הכיוונים.


אם נמצאים יחד במצבים קשים, אפשר להתנחם בעובדה שאנו לא לבד, וכתוצאה מכך, ניתן לעבור בייתר קלות את התקופה הלא טובה.


הדבר הגרוע ביותר הוא להתמודד לבד ללא עזרה ונחמה מאדם קרוב, שזהו: " אֱזָרֶה בַגּוֹיִם".

ולא רק זאת,
אלא האדם נהפך להיות חשוף וחלש אל מול אחרים שרוצים להזיק לו.



וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה

לא ישאר לאן לחזור, יהיה לכם בלבול גדול, תאבדו אחיזה בדברים שנראו לכם הכי ברורים, הכל ייראה חסר חשיבות עבורכם, ותתהלכו בלי רצון לדבר.

           

והנה מגיעה התקווה:

וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם--לְהָפֵר בְּרִיתִי, אִתָּם:  כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיהֶם.           

וְזָכַרְתִּי לָהֶם, בְּרִית רִאשֹׁנִים:  אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי-אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם, לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים--אֲנִי יְהוָה.  

השם מסיים בברכה –

למרות שישראל היו ברצון קבלה לעצמו בלבד, בחוסר התחשבות מוחלט בזולת, ובשכחה גדולה בדבר המקור – מאיפה הכל התחיל, בכל זאת, השם לא מאס בהם עד כדי כלייה.


אפילו כשאדם שוכח / מתעלם / מתכחש למציאות בה יש בורא, עדיין קיים בליבו ניצוץ אלוקי, אך מרוב ההסתרה שנמצא בה, הניצוץ מפסיק לתת חיות לנשמתו – וזהו החושך שאדם חווה.


אנו מתקשים להיות בטוב עם האחר, ללא תנאי, מאחר והדבר הוא הפך מדרך הטבע שלנו, ומחמת ההסתרה, פשוט לא רואים איך הכל בא ממנו.


הסיבה לכל האזהרות שהובאו בפרשה היא על מנת שנרצה להיות באהבה לזולת ומתוך כך שנגיע לאהבת הבורא, שנפסיק לחפש את מה שלא טוב באחרים, ונכניס את העבודה הזו פנימה, אל עצמנו, ומשם לנסות לקבל תשובות.


אותו אחד שממש לא עושה לנו טוב –

תזכרו:

הוא בסה"כ בתפקיד.

אבל באמת -
זוהי נשמה זכה וטהורה בלבוש גס ובוטה.


בדיוק כמו תחפושת מכוערת בפורים.

האם נכעס עליה שהיא נראית כך?

ברור שלא.

סביר להניח שנצחק, וננסה לחשוף מי זה שמתחבא בתוכה.

 

הקיטרוג האינסופי הוא הגלות שבה אנו נמצאים, וכאשר נכניס את הבורא, אלופו של עולם, בתוך המציאות שלנו, נגיע סוף סוף ל"גאולה" שפירושה - חשיפת וגילוי האמת.


שנזכה.

 

חזק חזק ונתחזק

 

 



להתראות בתחילת החומש הבא – במדבר - פרשת במדבר


אליזבת ☺


חיזקו ואימצו!



לקריאת פרשת במדבר לחץ כאן.


לקריאת הפרשה הקודמת אמור לחץ כאן.





צרו קשר ישיר עם אליזבת

20 דקות פגישת היכרות טלפונית ללא עלות או התחייבות


או התקשרו:
054-4727068 
info@milemala.com

אנו מתחייבים לסודיות מלאה.

כל תכתובת, שיחה, מידע שיועבר ממך, לעולם לא ייחשף, יופץ ו/או יועבר לגורם אחר ולא נסחור בהם.


טואול הקמת אתרי אינטרנט