1. הבית
  2. /
  3. מאמרים
  4. /
  5. פרשת השבוע להורים וילדים
  6. /
  7. חקת


פרשת השבוע להורים וילדים

הדרכת הורים פרטנית בשיטת אליזבת,
ניתן לקרוא בקישור כאן.


אשמח להרחיב יותר בפגישת היכרות טלפונית ללא עלות.

 

תאמו איתי פגישה.

לחצו עכשיו על צור קשר:



פעולה פשוטה זו תיהיה התחלתה של פריצת דרך בחייך.

 

שלכם, באהבה

אליזבת 




שתי הבהרות חשובות:

1. כל התיאורים המעשיים בפרשות השבוע הם במשמעות הפנימית רוחנית שלהם, ואין בהם שום קשר לפעולות הגשמיות שאנחנו מכירים מחיי היום היום.

2. ״שפת הענפים״: כדי לעזור לנו להבין מושגים מופשטים רוחניים, התורה משתמשת ב״שפת הענפים״, שלקוחה מחיי היום היום, ורק כדי לחבר אותנו למשמעות הפנימית של המושג. לשורשים.

חיפוש :

פרשת חקת

בס״ד

 


 


על מה נספר מהפרשה?

 

מרים הנביאה ואהרון הכהן, מסתלקים מן העולם הזה. העם מתלונן שאין לו מים, ומשה עושה שינוי בהוראה שקיבל מהשם. העם ממשיך להתלונן שהלחם פגום, והשם שולח את הנחשים, וגם את התרופה למכה. בני ישראל ממשיכים במסעות במדבר.

 

נתחיל.

 

 

בני ישראל באים למדבר צין בחודש הראשון, והעם מתישב בקדש

וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם.

 

ובני ישראל מתקהלים על משה ואהרון ורבים עם משה -

וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי השם.    

למה הבאתם את קהל השם אל המדבר הזה למות שם?

וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה:  לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת.       


המרגלים הביאו מהארץ וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים." במדבר יג כג

 

למה לפתע אין מים לישראל?

הבאר של מרים היתה הולכת איתם במדבר.

כאשר הסתלקה מרים, הסתלקה הבאר.

מהי הבאר?

הבאר מעלה מים כלפי מעלה והמים משולים לתורה, חסד.

מרים היתה מחזקת את האמונה של הנשים, והגברים היו מתחזקים באמונתם על ידי נשותיהם.

 

המים שהיו עולים מהבאר דומים לתפילות ומעשים טובים שהיו עושים בני ישראל, וכל אלו היו עולים אל השם ומעוררים אותו להשפיע טוב בחזרה עליהם.

 
באים משה ואהרון אל פתח אהל מועד ונופלים על פניהם.

כבוד השם מתגלה אליהם -

אומר השם אל משה -

קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם.   

 

וכך עושה משה.


אומר להם משה אל פני הסלע -

שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים--הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם.


למה אומר - המורים?

מורה, בא מהשורש י.ר.ה - להורות, ללמד.

ה ״מורה״ מתייחס כאן ליכולת ההסבר של המורה ולהבנה של התלמיד, כאשר פעולה זו נעשית באמצעות השכל.

משה בא להדגיש את המחשבה המוגבלת מעצם היותה תחומה בגבולות השכל האנושי ואינה יכולה למשוך מחשבה שאינה בגדר ההגיון.

ואומר זאת משני טעמים:

  1. מבקש להתריע בפניהם שהסלע הזה יוציא מים, פעולה שנוגדת הבנה אנושית.
  2. מדגיש את העובדה שמפאת היות המורים מדריכים מתוך חכמה המתבססת על חוקי הטבע, התנהלות זו מנעה מהם לראות את ההשגחה של השם שהיא מעל חוקי הטבע, למעלה מהדעת.

 

ואז משה מרים את ידו ומכה בעזרת המטה שלו, פעמיים בסלע. ויוצאים מים רבים וכולם שותים.

 


השם הורה למשה לדבר אל הסלע שיצאו ממנו מים, ואילו משה הכה בסלע.


למה השם ביקש שידבר אל הסלע?

העם הרגיש שהוא ננטש ע״י השם.

מרים, שהיתה צדיקה גדולה ותמכה בנשים - הסתלקה. הבאר, הכח שקיבלו ממנה נעלם גם הוא, עד לא מזמן היו בציפייה גדולה לקראת הכניסה לארץ ישראל וגם זה כבר לא יקרה לרוב העם, כל עניין קרח ועדתו הותיר בהם רושם חזק, כל זאת ועוד גרמו לעם לחוש בלבול, ללא יכולת להיאחז בקצה חוט של תקווה.

השם ביקש להחזיר לעם את האמונה, לכן הורה למשה לדבר אל הסלע על מנת שיתגלה נס גדול בפני העם, וליצור שמחה עצומה בעם וכך ידבקו שוב בבורא.

ומשה מנע את התגלות הנס.

 

כשהסבלנות פוקעת...

איך אפשר ללמד ילד את מידת הסבלנות?

ילד חסר סבלנות מתנהג כך מכיון שהוא חי את הרגע הבא, או הרגע הקודם.

הדרך ללמד את הסבלנות היא ליצור התבוננות בהווה, מה קורה עכשיו, לפתח את הראייה המרחבית שלו.

בעל הסולם מלמד אותנו שלא נעשה אף פעולה אם לא נקבל ממנה הנאה מיידית, וזאת בגלל הרצון לקבל לעצמנו שטבוע בנו.

מכאן אפשר להבין,

שכל פעולה שלנו גורמת לנו אושר!

רק שאנחנו ממיינים אותה לפי סדר הגיוני שלנו, שמושתת על רמות הנאה מ 1 עד 10, ואם הפעולה העכשווית מתחת לרמה 5 נרצה כבר להגיע לפעולה שרמת ההנאה שלה מ 6 ומעלה.

לכן,

יש ללמוד להרגיש את ההנאה מהמצב העכשווי.

 

*** המלצה זו דורשת הרחבה והדרכה פרטנית!

ישנה התייחסות ברורה גם וכמובן למבנה האישיות של ההורה והילד.

 

 
 

וַיֹּאמֶר השם, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם.        

 

פעולת ההכאה של משה על הסלע באה מתוך כעס, כעס על העם שבכל פעם מחדש יש צורך להראות להם את ההשגחה של השם, והסיבה שמצבים לא טובים באים על העם היא מחמת היותם יוצאים מדרך השם, ומתמלאים בלשון הרע, הוצאת דיבה, וקיטרוג, אך בני ישראל לא ראו את המעשים הללו שלהם, אלא תלו את הכל על סיבת עזיבת השם אותם.


הוצאת המים מהסלע ע״י הדיבור היתה מקדשת את שמו של השם בפני ישראל, ואם משה היה מתעלם מהקינטור של העם ונאחז באמונה החזקה שלו, היה מתמלא בשמחה, שהנה עומד לקרות נס ענק וכולם עומדים להתחרט על הקטרוגים שלהם.

 

הילד כועס לעיתים תכופות. האם ניתן לשנות התנהגות זו או שהדבר הוא חלק מהאופי שלו, ורק כאשר יגדל יוכל למתן את הכעס מתוך עבודה אישית שלו?

ילד שהוא בעל נטייה להתפרצויות של כעס, אפשר לשייך התנהגות זו לתכונה מולדת, אך גם לחיקוי של הסביבה.

במידה וזו תכונה מולדת -

בראש ובראשונה נתעל את העוצמות הללו.

לדוגמא:

שירה, שקי אגרוף, ריצה...


כעסים הם תחושות פנימיות חזקות מאוד שחובה לפרוק אותן, ולא להחניקן.

 

סיבות שונות לכעסים:

  • לא מקשיבים לדעתי, ואני לא נחשב.
  • לא עושים את מה שאני מבקש.
  • לא מצליח לי בפעם הראשונה.
  • לא קיבלתי כמו כולם.
  • מפריעים לי.

 

יש להיות קשוב לילד - מה בדיוק מכעיס אותו, מהי הנקודה שגורמת לו להתפרצות.

לעיתים, הורה ישליך על הילד מצבים שמכעיסים את ההורה עצמו.

 

ילד כעסן, יהיה לרוב יצירתי מאוד, מאחר וכעס ויצירתיות נמצאים בשני קצוות של אותו מישור.

לכן יש להעצים בילד כישרון זה.

 

עניין חשוב נוסף:

בזמן כעס, היצירתיות נבלמת.

לא ניתן לחשוב על פתרונות יצירתיים ברגע של זעם.

וההיפך,

כשאדם יוצר ולפתע דבר יכעיס אותו, הוא יפסיק מייד את היצירה.

 

ככל שעובדים עם הילד בגיל מוקדם על פיתוח היצירתיות שבו ותיעול הכעס, כך יוכל להשריש את ההרגל, עד שיהפוך להיות חלק מהאופי שלו.

 

 

משה שולח מלאכים אל מלך אדום ואומרים לו -

כה אמר אחיך ישראל

 

למה אמר ״אחיך״ למלך אדום?

מי זה אדום?

אדום הוא עשיו, אח של יעקב.

״וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם." בראשית לו א

 

ומדגיש ״ישראל״ כי למדנו ש״ישראל״ היא מדרגה גבוהה של אחיזה חזקה באמונת השם.

 

ומוסיפים -

ידעת את כל התלאות שמצאו אותנו בדרך - האבות שלנו ירדו למצרים, נשארנו שם הרבה מאוד זמן, והמצרים עשו לנו רע וצעקנו אל השם ששמע אותנו והוציא אותנו ממצרים.

עכשיו אנחנו בקדש, בעיר שנמצאת בגבול שלך.

נעבור בבקשה בארץ שלך, ולא נעבור בשדות וכרמים וגם לא נשתה מהבאר שלך.

נלך ישר בלי לסטות ימינה ושמאלה עד אשר נעבור את הגבול שלך.

 

עונה לו אדום -

לא תעבור דרכי כי אצא לקראתך בחרב.

 

למה ענה כך?

בואו ניזכר מה היתה ברכת יצחק לעשיו:

״הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל. וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד, וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ" (כז 39 - 40).

 

בברכת יצחק אפשר לראות שהדרך בה יבחר עשיו (אדום), תיהיה מושתתת על כוחנות.

 

אומרים לו בני ישראל -

אנחנו נעלה בדרך סלולה, שאנשים נוהגים ללכת בה מבלי להיכנס לכרמים ושדות, ואם יקרה שנשתה מהמים שלך, נשלם על כך.

 

אדום ממשיך להתעקש -

לא תעבור!

ויוצא לקראת ישראל באיומים גדולים עם הרבה אנשים.

 
בני ישראל ממשיכים במסע ומגיעים להר ההר, בגבול ארץ אדום.

 

אומר שם השם אל משה ואהרון -

בגלל שלא עשיתם כמו שביקשתי מכם - לדבר אל הסלע ולא להכות, עכשיו יֵאָסֵף אַהֲרֹן, אֶל-עַמָּיו, כִּי לֹא יָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.      

קַח, אֶת-אַהֲרֹן, וְאֶת-אֶלְעָזָר, בְּנוֹ; וְהַעַל אֹתָם, הֹר הָהָר.

וְהַפְשֵׁט אֶת-אַהֲרֹן אֶת-בְּגָדָיו, וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ; וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף, וּמֵת שָׁם.        

 

ראינו שמשה הלביש את אהרון כאשר קיבל את תפקיד הכהונה:

"וְלָקַחְתָּ אֶת הַבְּגָדִים וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֶת הַכֻּתֹּנֶת וְאֵת מְעִיל הָאֵפֹד וְאֶת הָאֵפֹד וְאֶת הַחֹשֶׁן וְאָפַדְתָּ לוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד." שמות, כט, ה.

כעת, נעשית הפעולה ההפוכה. על משה להפשיט אותו ברגע שהוא מסיים את תפקידו.

 

כך עושים - וכולם רואים אותם עולים אל הר ההר ויורדים רק משה ואלעזר.

 

העם מאוד אהב את אהרון, הוא היה בעל חסד ללא גבולות, צנוע, על אף התפקיד החשוב שהיה לו מעולם לא התנשא מעל אף אחד, כולם ראו את האסון שקרה לו כאשר מתו שני בניו, נדב ואביהוא, ואהרון לא קיטרג ״וידום אהרון״, מעולם לא התלונן ולא עזב את האמונה בהשם.

אהרן היה אוהב שלום ורודף שלום, היה מחבר בין ישראל להשם.

כשביקשו בני ישראל שיעשה להם אלוהים אחרים כאשר משה בושש לרדת מההר, אהרון לא כעס עליהם, ובדרך המיוחדת שלו ניסה להרוויח זמן מבלי להוכיח את העם.

אהרון היה בכור ממשה, ולעולם לא טען שמגיע לו להנהיג את העם במקום משה.

גם בעצם העובדה שאהרון היה לו לפה:

"וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹקים." שמות, ד, טז.

אהרון לא ביקש להחליף את משה.

כל המידות הטובות הללו של אהרון הפכו אותו להיות אהוב ביותר על בני ישראל.

 

וכל בית ישראל בוכים על האבידה הגדולה במשך 30 יום.

 

 

 

מלך ערד הכנעני שיושב בנגב שומע שבני ישראל באים ״דרך האתרים״ ויוצא להילחם בהם.

 

מה הכוונה ״דרך האתרים״?

אהרון הכהן היה קו ימין, מידת החסד.

למדנו שיש שלושה קווים:

ימין - חסד

שמאל - גבורה

אמצע - תפארת

כאשר נחסרת מידת החסד באדם, הוא נהפך להיות ביקורתי, מקטרג, לא מרוצה משום דבר, והכל פותר על דרך הגבורות - דינים. מקשיח את ליבו לסביבה שלו, ולא מצליח לראות ולהרגיש דבר, אלא את עצמו וטובתו.

האדם הופך להיות חסר מנוחה, ומכניס עצמו בתדירות גבוהה למקומות שלא התכוון להיכנס אליהם.


אתר - הכוונה מקום.


כך היו בני ישראל, ברגע שהסתלק אהרון, הסתלק מהעם קו הימין, וכמו היתה חסרה להם בגוף יד ימין, ונעשו פגיעים יותר.

 

 


כשהורה מלמד את הילד לנהוג בחסד כלפי הזולת, הרבה פעמים ישמע את המשפט ״כולם יצחקו עלי, יחשבו שאני תמים וינצלו אותי!״. מי צודק?

למדנו על אברהם אבינו שהיה מרכבה למידת החסד, עשה חסד עם כולם, והיה רץ אחרי עוברי אורח שרק יבואו להתארח אצלו באהל.

אבל מאידך,

ידע לנפץ את כל פסלי העבודה הזרה של אביו.

 

חסד לא מבוקר עלול לאיים על האחר עד כדי שלילת רצונותיו.

בנוסף, אם מתקבלת התנגדות לפעולת חסד, יש סיכוי שבעל החסד יתכנס למקומו וימנע מלנהוג כך שוב מחשש לתגובה חוזרת כזו מהזולת.


אין בכך דבר רע שייצא לילד שם של בעל חסד, נהפוכו, זהו שם מבורך, אבל אין לעשות חסד עם אדם שמתנגד נחרצות להתנהגות כזאת.

ילדים אחרים שיצחקו על ילד זה פשוט לא יהנו מחסדיו.

 

כמו שמלמדים את הילד להתנהג בחסד, יש ללמד אותו לומר - לא!

 

ישראל נודר נדר להשם -

אִם-נָתֹן תִּתֵּן אֶת-הָעָם הַזֶּה, בְּיָדִי--וְהַחֲרַמְתִּי, אֶת-עָרֵיהֶם.

 

השם שומע את הנדר ונותן את הכנעני ביד ישראל, והם מחרימים אותו, וקוראים למקום ״חרמה״.

 

בני ישראל ממשיכים במסע דרך ים סוף, להקיף את ארץ אדום, כי מלך אדום לא נתן להם להיכנס דרכו, והעם מתחיל להתייאש שוב, גם בגלל העובדה שרבים מהם יודעים שהם בכלל לא יכנסו לארץ ישראל, וכל הסיבובים במדבר נראים להם מיותרים.

 

והעם מתלונן בפני השם ומשה -

לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל.

 

והשם שולח בעם את הנחשים השרפים שנושכים את העם, והרבה מאוד מישראל מוצאים את מותם.


למה דווקא נחשים שלח בעם?

למדנו בפרשת בראשית שהשם העניש את הנחש:

"וַיֹּאמֶר השם אֱלֹקים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ." בראשית, ג, יד.

 

כלומר,

העונש של הנחש הוא לא לקבל הנאה של טעמים בכלל, כל דבר שיאכל יהיה לו טעם של עפר בפה.

בני ישראל קיטרגו על המן, וקראו לו ״לחם קלוקל״, לחם מקולקל, והרי טעם המן היה נהפך להיות הטעם של האוכל אותו, לפי רצונו. היו אוכלים את המן שהיה נהפך לאינספור טעמים, אך הם לא מצאו בו טעם כלל!

לכן,

שלח בהם את הנחשים - שאוכל הרבה סוגים אך מוצא רק טעם אחד - של עפר.

 

 

העם בא אל משה ואומר -

חטאנו שכך דיברנו על השם ועליך, תתפלל אל השם שיסיר מעלינו את הנחש.

 

משה מתפלל עליהם והשם אומר -

עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ, עַל-נֵס; וְהָיָה, כָּל-הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ, וָחָי.

 

וכך עושה משה, יוצר נחש נחושת ושם אותו על דגל

וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ--וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי.

 


נשמע כמו מעשה קסמים ואחיזת עיניים...

אך אנו יודעים שהתורה אינה מדברת על אשליה אופטית ולהטוטים זולים.

אז על מה מדובר?

כאשר אדם ננשך ע״י הנחש, הדבר היחיד שיכול היה לחשוב עליו הוא - נחש! ולא יכול היה לראות דבר אחר.

ומכיוון שכך, הסימן היה - נחש.

אדם שננשך, סבל מכאבים עצומים!!

השם הורה למשה לתלות את השרף גבוה על דגל, על מנת לאפשר לעם לשאת את עיניהם למעלה בשעת הייסורים, וכך יוכלו להיזכר באותו רגע בהשגחת הבורא ולבקש רחמים ולהביע חרטה על מעשיהם.

 

לרוב אנו שוכחים שהבורא מביא עלינו את המצבים הלא נעימים אליהם אנחנו נקלעים לא פעם, ונוהגים לתלות את האשמה בסביבה שלנו, או באופן מדוייק על אדם מסויים שנדמה לנו שהוא הגורם לכל הצער.

אנחנו לא זוכרים באותם רגעים לפנות אל מסובב הסיבות, ומתוך כך, מפספסים התבוננות אל תוך עצמנו, שאולי המקום אליו הגענו נובע מהתנהלות שגויה שלנו.


האצבע המאשימה שמופנית כלפי חוץ והשכחה לפנות לבורא ישירות - מאריכות ומסרבלות את הסבל.

 

 

בני ישראל ממשיכים במסע וחונים באבת.

ממשיכים וחונים בעיי העברים.

ומשם לנחל זרד.

ושוב ממשיכים וחונים בארנון, שנמצאת בין מואב לבין האמורי.

 

עַל-כֵּן, יֵאָמַר, בְּסֵפֶר, מִלְחֲמֹת השם:  אֶת-וָהֵב בְּסוּפָה, וְאֶת-הַנְּחָלִים אַרְנוֹן.

 

מלחמות השם – אלו הן מחלוקות ליחוד השם, לחיבור, לשלום.

בפרק אבות פרק ה׳ כתוב:

כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם.

 

במחלוקת לשם שמים לא מעורב כעס ורוגז על האחר, אלא ההיפך, לאחר המחלוקת הצדדים יכולים להתחבק ולאהוב - לכן סופה להתקיים, כי היא היתה לשם האיחוד וחיבור.

 

ואילו במחלוקות שאינן לשם שמים - הצדדים זועמים אחד על השני, והרצון היחידי שעולה הוא רק להישמע, ולהראות שהצדק לא נמצא אצל האחר, לכן אין סופה להתקיים, מאחר ומתקיים פירוד ומריבה ביניהם.

 

מחז״ל אנו לומדים שהמילים ״את והב״ מצביעות על המילה – אהבה.

 

 

לכן,

יאמר בספר מלחמות השם – שמחלוקות לשם שמים – את והב בסופה

כלומר,

במחלוקות אלו יש אהבה בסוף.

 

המילה סופה כתובה בתורה:

בְּסוּפָה

סופה נוצרת כאשר יש שילוב של כוחות מנוגדים.

לכן,

אם המחלוקות הן למטרת חיבור, ישנה אהבה בדעות המנוגדות הללו.

 

"ואת הנחלים ארנון" – זו גימטריה למילים "מושיב יחידים ביתה" - הכוונה, השם לוקח כל יחיד, אדם בודד, ומושיב אותם יחד בבית. אומנם לרוב המשפט מתייחס למערכות נישואין, אך בהחלט אפשר לשייך זאת לכל אדם פרטי.

 

עכשיו נחבר את הכל:

מחלוקות שהינן לשם חיבור ושלום, אהבה נמצאת בתוכן ובסופן, ומתוך כך השם מחבר יחידים נפרדים לאדם אחד.

 

האדם הוא חלק אלוק ממעל, באותה מידה שהשם משפיע, נותן ואוהב, כך באדם יש ניצוץ מכל התכונות הללו, אבל הן רק חלק זעיר וקטן באדם, והעבודה הרוחנית עוזרת לפתח תכונות אלו.

 

 


בני ישראל ממשיכים לבארה.

הִוא הַבְּאֵר, אֲשֶׁר אָמַר השם לְמֹשֶׁה, אֱסֹף אֶת-הָעָם, וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם.

 

ומתיישבים בארץ האמורי.

משה שולח לרגל את יעזר.

 

נשאלת השאלה - האם משה לא סומך על השם שיגן על העם, שעליו לשלוח מרגלים?

והתשובה בשאלה אחרת:

האם כשאדם חולה יהיה מספיק שישכב בבית ויתפלל להשם שישלח לו רפואה?

לא. זה לא מספיק.

עליו להזמין רופא שיבדוק אותו ובמידת הצורך יקבל תרופות,


אבל,

עליו להמשיך להתפלל לרפואה ולהאמין שהוא ירפא בזכות רפואת השם ולא בזכות התרופה שקיבל מהרופא.

מאחר והשם מתגלה אלינו דרך הטבע, והדרך שהוא שולח לנו את צרכינו היא רק באמצעות הדרכים המקובלות שאנו מכירים, ולרוב הן מטעות אותנו, כי נוטים לחשוב שבזכות אדם מסויים קרה לי הדבר הנפלא.

כאשר בעצם אדם זה הוא רק שליח של השם.

 

לכן, משה לא לוקח כמובן מאליו ניסים של השם, ועושה פעולות גשמיות שדרכן מתגלה השגחת השם.

 

ומשם עולים דרך הבשן, ועוג מלך הבשן יוצא לקראתם יחד עם כל עמו, למלחמה באדרעי.

 

אומר השם אל משה –

אַל-תִּירָא אֹתוֹ--כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ, וְאֶת-אַרְצוֹ; וְעָשִׂיתָ לּוֹ--כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן.    

וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ, עַד-בִּלְתִּי הִשְׁאִיר-לוֹ שָׂרִיד; וַיִּירְשׁוּ, אֶת-אַרְצוֹ.

 

למה השם אומר למשה לא לפחד מעוג, והיכו אותו עד שלא השאירו ממנו זכר?

ניתן זאת בדוגמא:

ילד בעל עודף משקל מחליט להקפיד על התזונה שלו, ולהימנע מדברי מתיקה ושאר מאכלים שאינם בריאים.

עד למקרה שגורם לו לטלטלה נפשית ומרגיש צורך לקבל תענוג מיידי - קוביית שוקולד.


הרצון הטוב אומר שלא כדאי לו, כי קובייה אחת תזמין את חברתה, ואז השמיים הם הגבול.


זהו ״עוג״ - הרצון שלוקח אותך לעשות מעשים שנוגדים את ההחלטות הטובות.

והוא חזק ומאיים, עושה תכסיסים, וישפיע עליך שתעשה את רצונו, לכן הוא מפחיד, כי אתה יודע שההשלכות יבואו כנגדך, אך הרצון הזה אינו מרפה עד שתאות להיכנע לו.


הדרך להתמודד עם אותו רצון הוא לומר לו - אני חזק ממך! התענוג יהיה רק ריגעי אבל אחכ הסבל מתמשך!

ולבקש לזרוק את כל דברי המתיקה שיש בבית, ולא להשאיר ממנו זכר על מנת שלא יגיח פיתוי מחודש.


לכן צריך להשמיד את עוג.

 

 

 

 




הדיעה הרווחת היא שאדם יהיה מוכן לתת לאחר רק אם הוא אוהב אותו,
שהנתינה מגיעה בעקבות האהבה.

וגם ההיפך, רק אם נרגיש נאהבים - נרצה לתת.


אז אנחנו מחכים להיות נאהבים, ולא תמיד נרגיש את האהבה מהצד השני,
כי גם האחר כך חושב,
ויושב ומחכה עד שיאהבו אותו, ורק אז יהיה מוכן לתת.


ולא רק זאת,
לא פעם אדם יאמר שאינו יודע לאהוב,
ומהי בכלל האהבה??


אבל האמת,

ההיפך הוא הנכון.


הנתינה היא במקום הראשון.

כשאדם נותן לאחר, הוא מתחיל לאהוב את מי שקיבל ממנו.

בדומה לתינוק שהאם נותנת לו בלי הפסק ומתוך כך, גדלה האהבה שלה כלפיו.


אין צורך לחכות עד שנרגיש את האהבה מהאחר על מנת לתת לו -
פשוט לתת בלי חישובי רווח והפסד.

יוצא שמפעולה כזו, נזכה פעמיים -

  • נתחיל להרגיש טוב עם אותו אדם, אולי אפילו נאהב אותו
  • בצד השני יתחיל להתעורר הרצון לתת.

 

להתראות בפרשה הבאה - בלק

אליזבת 

 

לקריאת פרשת בלק לחץ כאן.


לקריאת הפרשה הקודמת קרח לחץ כאן.


צרו קשר ישיר עם אליזבת

20 דקות פגישת היכרות טלפונית ללא עלות או התחייבות


או התקשרו:
054-4727068 
info@milemala.com

אנו מתחייבים לסודיות מלאה.

כל תכתובת, שיחה, מידע שיועבר ממך, לעולם לא ייחשף, יופץ ו/או יועבר לגורם אחר ולא נסחור בהם.


טואול הקמת אתרי אינטרנט