1. הבית
  2. /
  3. מאמרים
  4. /
  5. פרשת השבוע להורים וילדים
  6. /
  7. כי תבוא


פרשת השבוע להורים וילדים

הדרכת הורים פרטנית בשיטת אליזבת,
ניתן לקרוא בקישור כאן.


אשמח להרחיב יותר בפגישת היכרות טלפונית ללא עלות.

 

תאמו איתי פגישה.

לחצו עכשיו על צור קשר:



פעולה פשוטה זו תיהיה התחלתה של פריצת דרך בחייך.

 

שלכם, באהבה

אליזבת 




שתי הבהרות חשובות:

1. כל התיאורים המעשיים בפרשות השבוע הם במשמעות הפנימית רוחנית שלהם, ואין בהם שום קשר לפעולות הגשמיות שאנחנו מכירים מחיי היום היום.

2. ״שפת הענפים״: כדי לעזור לנו להבין מושגים מופשטים רוחניים, התורה משתמשת ב״שפת הענפים״, שלקוחה מחיי היום היום, ורק כדי לחבר אותנו למשמעות הפנימית של המושג. לשורשים.

חיפוש :

פרשת כי תבוא

בס״ד

 

 


פרשת כי תבוא, כמו הפרשה הקודמת, עשירה בפרטים רבים. מומלץ לקרוא את הפרשה במלואה בתורה.

אנו נתמקד במספר נושאים בלבד.

 

 

נתחיל.

 

 

 

בפרשה הקודמת למדנו שעלינו לצאת מתוך ההרגל שלנו לקטרג על דברים שנראים לנו לא הוגנים, ולהתעלות מעל תחושות הקנאה, הגאווה, העצבות, הייאוש – ממש לצאת מהמצרים שלנו.

וכעת, הפרשה מתחילה במשפט:

 

וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.      

 

כִּי-תָבוֹא

אחרי שיצאת מהמקום הצר הזה שבתוכך, שמגביל אותך להיות טוב יותר, אפילו קודם כל לעצמך.

מהמקום בו אתה מקטרג בלי רחמים ומלקה את עצמך על כמה אתה גרוע, מהמקום המצומצם הזה תצא, ועכשיו תבוא אל הארץ שהשם נותן לך.

״ארץ ישראל״ = הרצון להיות בדרך השם, דרך של אהבה ונתינה.

 

כִּי-תָבוֹא, קצת מזכיר את:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי (שמות, ז, כו)

 

למדנו שהשם אומר כך, ולא - ״לך אל פרעה״ - בכדי להדגיש למשה שהוא לא הולך לבד אל פרעה, אלא ביחד עם השם.

פרעה הוא ה"פה רע" שיש בתוכנו, שבין השאר יודע לומר:

"אתה רע!"

"לא יצליח לך להשתנות!"

"אף אחד לא יאהב אותך!"

 

אותו דבר כאן -

כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, ולא - כי תלך אל הארץ.

השם נמצא יחד איתנו ברצון הזה החדש שעלה בנו.

ולא רק, אלא גם השם המצביע על מידת הרחמים, שם הויה, מופיע כבר בהתחלה:

וְהָיָה – יש כאן חילוף האותיות של שם השם.

השינוי הזה, מהמקום הצר שבך, לקראת קבלת כל השפע שמחכה לך הדורש שינוי בכוונה שלך, ייעשה יד ביד עם התגלמות מידת הרחמים.

כמו ילד שמבקש לתקן את דרכיו, ואפילו שיידע מה בדיוק עליו לעשות, עדיין ימצא קושי לכוון את עצמו להיות בהתחשבות בזולת, לכן ההורה יתחשב ביגיעה וההשתדלות של הילד, ויגלה את רחמיו במקטעים בהם יהיו זליגות.

 

 

נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה

היום נותן לך, לא אתמול או מחר.

בכל יום מחדש יש לך הזדמנות להיכנס לרצון הזה של השפעה.

לא הצלחת אתמול, או פעלת על אוטומט?

לא נורא בכלל!

בכל יום אפשר לרצות להיות ברצון להשפעה, מתוך הבנה שמסתתרות בך תכונות נפלאות שעד עתה נותבו לאפיקים הלא נכונים, אם בכלל, ובאמצעותן תוכל להוציא את הטוב שלך לסביבה.

 

 

וִירִשְׁתָּהּ

בכדי לרשת משהו צריך להוציא את מה שהיה שם קודם.

לכן,

בכדי לרשת את הרצון של אהבת הזולת, יש להוציא לפני כן את הרצון של אהבה עצמית.

 

 

 

וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לָךְ--וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.

 

וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֵן, אֲשֶׁר יִהְיֶה, בַּיָּמִים הָהֵם; וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹקיךָ, כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.

 

בפרשת אמור למדנו:

"וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן"

אחרי כל הפעולות הרבות שעשינו: הדברה, דישון, חרישה, זריעה, השקייה... אנחנו באים ונותנים את הקציר הראשון לכהן.

 

וכל זאת למה?

 

  • להזכיר לנו שעצם הקציר יכול היה להתקיים רק מתוך ההשגחה של השם, שכך היה ברצונו, בעל החסד, שיהיה לנו קציר, לכן, עלינו להודות במתן הקציר הראשון.

 

  • כשאנחנו נותנים את הקציר הראשון, אנחנו בטוחים שהשפע ימשיך לרדת עלינו, ואין צורך להחביא או לאגור, אלא מיד לתת.

 

  • אם נתן לנו הבורא, עלינו להחזיר באותה מידה - בטוב ביותר.

 

במילים אחרות,

לא עבדנו לבד, ועלינו להעריך ולהוקיר את מי שדאג שיהיה לנו פירות לקטוף.

 

לדוגמא:

אם קיבלנו הדרכה טובה, עלינו לציין מי עזר לנו, על מנת שבעתיד, במידת הצורך, נרגיש בנוח לפנות שוב לאותו גורם.

 

  • כאשר אדם מביא מראשית פרי האדמה שלו, הדבר מעיד שיש לו אדמה, יש לו חלקה משלו, הוא לא נודד ממקום למקום, לא חי על חשבון אחרים, ורק על זה צריך להודות להשם.

 

ואומנם השם נותן מכל הטוב והשפע, אך בעת שמחזירים לו את הדבר הראשון, ניתן להבין שהבורא לא התכוון שנתמקד בשפע הגשמי, לכן יש להחזירו אליו.

 

האדם עשוי להתבלבל ולחשוב שכל מה שצמח, הוא פרי היגיעה שלו בלבד, ושוכח שבעצם הכל הגיע מהשם.

 

משמע, התכלית של הישיבה ב"ארץ", הוא לזכור למי אנו משווים את הצורה שלנו, ומי מזרים לנו את כל השפע.

 

לפעמים כשאדם מתחיל ללכת בדרך טובה, ועושה חסד עם השאר, הוא עשוי לחשוב ששרביט הניצוח נמצא בידו, ומתעלם מהעובדה שעצם הנתינה שלו היא הכרח המציאות, מאחר וזו הסיבה שהשם השפיע לו שפע רב - שיוכל לתת.

 

 

וה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְלִשְׁמֹר, כָּל-מִצְוֹתָיו.         

 

מה זה סגולה?

 

בפרשת יתרו למדנו שסגולה זו אבן טובה ויקרה שאין כמוה. בדומה לאוצר אהוב שיש לאדם, וכמו שלא ייתן לאף אחד לשמור על האבן הזו, כך השם מחשיב את בני ישראל, אם ישמרו את התורה שלו.

 

אך מאז למדנו עוד קצת, והתקדמנו טיפה יותר בהבנת פנימיות הדברים של התורה, ולכן, כעת נוסיף שסגולה מדברת על שלושה קווים:

הניקוד ״סגול״ בעל שלוש נקודות: ימנית, שמאלית, ולמטה.

הנקודה הימנית מרמזת על הקו הימני - החסד.

הנקודה השמאלית מרמזת על הקו השמאלי - גבורה.

ואילו הנקודה התחתונה מצביעה על קו האמצע.

 

וכך הבורא רוצה שננהג:

  1. לא להיות בחסד יותר מידי -
    אנו עלולים להחסיר את העבודה הפנימית של האדם איתו אנו נוהגים בחסד מוחלט
  2. לא להיות בגבורה מידי -
    שלא נגביל את האחר ייתר על המידה
  3. אלא - באמצע.

 

 

 

 

 

וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן, עַל כָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה, לִתְהִלָּה, וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת;

           

וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן

יש לדייק בפרשנות זו, מאחר ועלולה לעלות מחשבה שמתוך עליונות זו, כל אחד אמור להשתחוות אלינו, ומכאן, הדרך להתנהגות מתנשאת - קצרה ביותר.

השם הרים אותנו משאר העמים, לא בכדי ״שלא נראה אותם״, אלא בדיוק ההיפך.

 

ומה הכוונה?

 

נביא זאת כדוגמא:

ילד אחד בכיתה מצטיין מכולם ומשיג את שאר הילדים בחומר.

אם אותו ילד ינפנף בציוניו לעיני שאר התלמידים, ויתחיל לדכא אותם כאשר ממהר לענות נכון לשאלות המורה גם אם היא לא פנתה אליו, או יתקן שגיאות של האחרים - רוב הסיכויים שיישאר ללא חברים ...

אבל,

אם לא יעשה סיפור גדול מציוניו הטובים, יעזור לתלמידים האחרים, יסביר להם בשפה שהמורה לא הצליחה, לאט לאט, הילדים "יכתירו״ אותו מעליהם, לא מתוך עריצות של הילד וחשיבות עצמית גבוהה שהוא מורם מהשאר, אלא דווקא ממקום השיפלות והענווה של הילד המבקש ללמד ולתמוך.

 

כלומר,

כאשר הילד "משרת" את שאר הילדים, הילדים ישמחו לקבל ממנו מאחר ולא תיהיה התנגשות ברצונות.

 

לכן,

עצם עניין היותנו ״עליונים״- מחייבת אותנו לשרת את התחתונים, בגלל החוק הרוחני:

 

כל עליון מתלבש בתחתון, על מנת להעלות את התחתון למדרגה גבוהה יותר.

 

וְהָיָה, בְּעָבְרְכֶם אֶת-הַיַּרְדֵּן, תָּקִימוּ אֶת-הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, בְּהַר עֵיבָל; וְשַׂדְתָּ אוֹתָם, בַּשִּׂיד.        

 

המזבח מוקם דווקא על הר הקללה!

איך יתכן?

הרי המזבח שמצביע על קירבה היה אמור להיות על הר גריזים, הר הברכה.

 

את הקללה ניתן להכניע ע״י הברכה.

למדנו שהברכה מדברת על הרצון להשפיע, והקללה - על הרצון לקבל לעצמנו.

לכן,

כאשר נעשה פעולות של השפעה על הרצון האגואיסטי שלנו, נוכל להכניע אותו.

יש כאן איזון שמאפשר לנו לצאת מהיצר ע״י הפעולה ההפוכה שלו.

 

למה הדבר דומה?

תלמידים יושבים בכיתה בקבוצות, וקבוצה אחת עם נטייה לעצמאות מופרזת, המזלזלת בנעשה בכיתה ובמשימות שהטיל המורה על הקבוצה.

בכדי לשפר את תפקוד הקבוצה, מורה חכם, לא ימצא דרכים יצירתיות, במקרה הטוב, להעניש אותם, אלא יעביר אליה תלמיד או שניים בעלי השתוקקות ורצון חזק ללמוד, ומתוך כך יוכלו להשפיע על שאר הילדים בקבוצה זו.

 

 

וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ, לַה' אֱלֹקיךָ:  מִזְבַּח אֲבָנִים, לֹא-תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל.        

למה לא נשתמש בברזל?

המטרה של המזבח - לעשות שלום בין השם לבינינו.

החרב - מטרתה להרוג, להרוס.

לכן בהשאלה, החרב הורסת את השלום שיש בין השם לבינינו.

 

לדוגמא - אם ילד נופל ונעזור לו לקום בהושטת יד, לא נחזיק באותו הרגע מסמרים ביד....

 

 

 

 

וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת-הָעָם, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר.  

אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת-הָעָם, עַל-הַר גְּרִזִים, בְּעָבְרְכֶם, אֶת-הַיַּרְדֵּן:  שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה, וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן.   

וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל-הַקְּלָלָה, בְּהַר עֵיבָל:  רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר, וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי.     

 

ראשית אנו רואים שבהר גריזים עמדו לברך, ובהר עיבל עמדו על הקללה.

משמע,

הברכה כבר יוצאת מהכח אל הפועל, ואילו הקללה נשארת לעמוד כשם עצם, בנפרד מהאדם.

 

 

על פי מה הוחלט שאלו יעמדו על הקללה והאחרים יברכו?

 

מי שעמד על הר גריזים לברך, היו בני הגבירות:

לאה ורחל.

בני לאה - שמעון, לוי, יהודה, יששכר.

בני רחל - יוסף ובנימין.

 

על הר עיבל:

ראובן, גד, אשר, זבולון, דן ונפתלי.

 

מדוע ראובן וזבולון שהיו בני לאה, עמדו עם בני השפחות על הר הקללה?

ראשית,

השבטים חולקו לשניים, לכן מראש לא ניתן היה לחלק אותם בחלוקה שווה מאחר ובני לאה הם שישה, ובני רחל – שניים, סה״כ שמונה.

מכאן, שניים היו צריכים לעבור להר השני, ליצור את השוויון.

וראובן הבכור עבר יחד עם זבולון, שהיה הקטן מבני לאה.

 

למה דווקא זבולון?

  • היה הקטן מאחיו ובוויתור שלו נתן להם כבוד.

 

  • לזבולון היתה יכולת לתקן.

 

בואו ניזכר מה היתה הברכה של יעקב לבניו טרם פטירתו:
זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידֹן

 

זבולון יהיה סוחר ורבים ירצו לסחור עימו.

 

עצם פעולה זו, של עבודה עם אנשים, וקיום הסחר והמקח, גורמת לאדם, לברר ניצוצות של קדושה בכל מקום שיילך, הכוונה, להעלות אל מקום הקדושה רצונות שנישבו.

 

כאשר אדם נמצא בהתפתחות רוחנית, העשייה גורמת לו לדייק את עצמו, וכך לשפר ולתקן מבלי להיבהל.

 

ההתנגדות שמתעוררת לכל ביקורת שמופנית, נובעת מהיות האדם בחוסר מעש.

 

דבר נוסף למדנו שלזבולון ויששכר היה הסכם:

יששכר היה לומד ומלמד את זבולון, וזבולון היה יוצא לעבוד ומפרנס את יששכר.

לכן,

עצם העמדת זבולון על הר עיבל, הר הקללה, מצביעה על היכולת שקיימת בכל אחד מאיתנו להכניע את הקללה.

 

הקללה מתפקידה לגרום לאדם לרצות לשנות את דרכיו, לכן הקללה בעצם מושכת אליה את הברכה.

 

וראובן, למה דווקא אותו העבירו להר עיבל? ולא האח שבא לפני זבולון?

ראינו שמעשיו של ראובן לא היו בהלימה עם עצם היותו הבכור, הדבר קיבל תוקף בברכת יעקב לבניו:

רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת, וְיֶתֶר עָז; פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה

 

עד לשיא, בפרשת מטות, בו ביקש להישאר בעבר הירדן, ולא רק, אלא ששבט גד היה זה שדיבר בשמו מול משה.

 

אך בכל זאת, אומנם ראובן ירד מגדולתו כבר בתחילת הדרך, אך כעת, משעבר להר עיבל עם שאר בני השפחות, הוא הופך להיות הראשון, מאחר ושם הוא בן הגבירה הבכור.

 

אָרוּר, מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ; וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן.          

 

מה זה ארור?

כשנרצה לדעת פרשנות של מילה מסוימת, עלינו ללכת למקום הראשון בו נכתבה המילה בתורה, ולראות מהו ההקשר שבעקבותיה נכתבה המילה.

המקום הראשון בו נכתבה המילה "ארור":

"וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ." (בראשית, ג, יד).

 

לכן, אָרוּר - אדם המבקש לספק את התאווה שלו אך בעת שישיג זאת, לא יקבל שום הנאה, ומתוך כך יהיה לו צער רב.

 

כשאדם נהפך להיות עבד לחומר וכל הזמן רודף אחר מילויים גשמיים, מהר מאוד כבר לא ימצא טעם במילוי, ולכן, למרות שכביכול מתחדש חדשות לבקרים, הוא מצטער שאינו יכול ליהנות מהחומר זמן רב, ולכן יהיה חייב להשיג מייד את הדבר הגשמי הבא, בתקווה שימצא בו סיפוק.

 

ואם נעשה את כל ציווי השם, הטוב יבוא וישיג אותנו, מבלי שנצטרך לרדוף אחריו!

וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגֻךָ:  כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל ה' אֱלֹקיךָ.

 

וזה עובד גם ההיפך:

אם לא נשמע בקולו, יבואו כל הקללות וישיגו אותנו מבלי שנוכל לברוח מהם:

וְהָיָה, אִם-לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגוּךָ.    

 

 

 

וכאן מובאת רשימה ארוכה של דברים מאוד לא טובים שעלולים לקרות, כשאחד מהם אומר:

וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם, כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה, וְלֹא תַצְלִיחַ, אֶת-דְּרָכֶיךָ; וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל, כָּל-הַיָּמִים--וְאֵין מוֹשִׁיעַ.    

 

 

תַּחַת, אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-ה' אֱלֹקיךָ, בְּשִׂמְחָה, וּבְטוּב לֵבָב--מֵרֹב, כֹּל. 

 

הציווי הוא לא רק לשמוע בקול השם ולשמור את המצוות כמו שציווה אותנו, אלא בעיקר - יש לעבוד אותו בשמחה ובטוב לב, כי הוא נותן לנו את הכל.

 

אם אדם נוהג לכעוס על עצמו שלא הצליח לפעול אחרת, ועל כל צעד ושעל מדקדק עם עצמו ללא רחמים - בסופו של דבר ייכנע, ויחליט שדרך טובה ומתחשבת בזולת, היא בזבוז זמן עבורו, ולא רק, אף גורמת לו לכעסים מיותרים.

 

השמחה נותנת לנו כח להיות ברצון להשפעה, ועליה ניתן לבנות קו רציף של עבודה.

 

ובכדי שלא נשאל, כשקיבלנו עלינו ייסורים - ״איפה זה כתוב שכך צריך להיות??!״

כתוב:

גַּם כָּל-חֳלִי, וְכָל-מַכָּה, אֲשֶׁר לֹא כָתוּב, בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת--יַעְלֵם ה' עָלֶיךָ, עַד הִשָּׁמְדָךְ.     

 

הבורא מכסה את כל האפשריות!

 

 

וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם, בָּאֳנִיּוֹת, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ, לֹא-תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ; וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת, וְאֵין קֹנֶה.

 

השם ישיב אותך מִצְרַיִם, לא כתוב ״למצרים״, או ״מצרימה״.

 

מה ההבדל?

אם היה כתוב למצרים, משמע השם משיב את האדם למצב של עבד ליצר.

אך מכיון שכתוב - ״ וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם ״ - השם משיב אותך להיות מצרים עצמו, אפילו לא מצב שהוא נפרד ממך, ותוכל לצאת ממנו.

 

בָּאֳנִיּוֹת - ב - אני שלך, האגו.

 

השם משיב אותך להיות המקום הצר עצמו, בתוך האגו שלך.

 

וְהִתְמַכַּרְתֶּם, ולא נמכרתם.

 

מה ההבדל?

אם נמכרתם - מישהו בא והפעיל את הפעולה עליך, ומכר אותך, כנראה בעל כורחך.

אבל - וְהִתְמַכַּרְתֶּם, אתם עשיתם זאת לעצמכם, אף אחד לא כפה עליכם להיות במצב הזה.

 

אויב - היצר הרע.

 

אתם נתתם את המושכות ליצר הרע לבוא ולשלוט עליכם.

וְאֵין קֹנֶה - אף אחד בכלל לא רוצה אתכם!

 

וְלֹא-נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת, וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה.       

 

למה כתוב לב, ולא שכל לדעת?

 

בלב אין את ההטעיה שיש במוח.

בלב ניתן להשיג דברים הרבה יותר מהיכולת של המוח.

לכן אומרים שהלב מבין.

 

החכמה ניתנה לאנשים שהשיגו לב לאהוב את הבורא, הלב הוא השליט.

אהבת הבורא באה מהלב.

על פי השכל, כל הניסיונות שאדם עומד בהם במהלך חייו, מחייבים שלא לאהוב את הבורא.

 

בדומה לילד שמקבל עונש מההורה.

אם שוכח שההורה אוהב אותו, הוא עשוי לחשוב שההורה רק רוצה ברעתו, לכן בזמן קבלת העונש, לפי ההיגיון, הילד אמור לשנוא את ההורה.

 

 

והפרשה מסתיימת במשפט:

וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת, וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם--לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן.

 

נראה לכאורה שיש כאן חזרה על עניין שכבר ציווה אותנו, אבל אין מילה מיותרת בתורה!

 

אנו רואים שיש כאן ״כריך״ והמילוי הוא ״תשכילו״.

ועשיתם -> תשכילו -> תעשון.

למה החזרה על העשיה?

 

ועשיתם -> תשכילו:

השם אומר שנשמור את הברית הזאת, ונעשה אותם, את המצוות, למען נשכיל.

משמע,

את השכל נקבל ע״י המעשים עצמם.

 

תשכילו -> תעשון:

נשכיל את כל מה שנעשה, נביא דעת לכל העשייה.

 

כלומר ״המילוי״ כאן, שהוא השכל, הוא הוא העניין, וניתן להגיע אליו דרך המעשים, וזהו ״ לֵב לָדַעַת ״, שאותו יש להשיג.

 

שנזכה!
 

  

להתראות בפרשה הבאה

אליזבת :)

 



צרו קשר ישיר עם אליזבת

20 דקות פגישת היכרות טלפונית ללא עלות או התחייבות


או התקשרו:
054-4727068 
info@milemala.com

אנו מתחייבים לסודיות מלאה.

כל תכתובת, שיחה, מידע שיועבר ממך, לעולם לא ייחשף, יופץ ו/או יועבר לגורם אחר ולא נסחור בהם.


טואול הקמת אתרי אינטרנט