1. הבית
  2. /
  3. מאמרים
  4. /
  5. פרשת השבוע להורים וילדים
  6. /
  7. מטות-מסעי


פרשת השבוע להורים וילדים

הדרכת הורים פרטנית בשיטת אליזבת,
ניתן לקרוא בקישור כאן.


אשמח להרחיב יותר בפגישת היכרות טלפונית ללא עלות.

 

תאמו איתי פגישה.

לחצו עכשיו על צור קשר:



פעולה פשוטה זו תיהיה התחלתה של פריצת דרך בחייך.

 

שלכם, באהבה

אליזבת 




שתי הבהרות חשובות:

1. כל התיאורים המעשיים בפרשות השבוע הם במשמעות הפנימית רוחנית שלהם, ואין בהם שום קשר לפעולות הגשמיות שאנחנו מכירים מחיי היום היום.

2. ״שפת הענפים״: כדי לעזור לנו להבין מושגים מופשטים רוחניים, התורה משתמשת ב״שפת הענפים״, שלקוחה מחיי היום היום, ורק כדי לחבר אותנו למשמעות הפנימית של המושג. לשורשים.

חיפוש :

פרשת מטות-מסעי

בס״ד

 


 

על מה נספר מהפרשה?

למה אדם צריך לנדור נדר?
מהי המלחמה על מדין ומדוע משה כעס?
שבטי ראובן וגד מחליטים לפרוש!!

 

נתחיל.

 

פרשת מטות

משה מדבר אל ראשי המטות ואומר את שציווה השם -

אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לה', אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ--לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ:  כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה. 

 

שוב אנו רואים את החשיבות של המילים.

אדם שנודר נדר או נשבע - מוכרח לקיים את כל הדברים שהתחייב עליהם.

 

למה בכלל צריך אדם להגיע למצב בו הוא נשבע או נודר נדר?

כאשר אדם מתחייב על דרך מסוימת, ונתקל בקשיים, הוא מחליט להתנזר מכל אותם פיתויים שהובילו אותו לקשיים הללו, לכן הוא מציב גבולות לתקופה מסוימת, בכך שמבטא מילולית את האיסורים שהטיל על עצמו.


כשאדם נודר נדר ומתחרט ומבקש להתיר את הנדר, עליו לעשות את התרת הנדרים אצל חכם

לכן,

משה אמר את ציווי השם בעניין הנדרים לראשי המטות, כי הם אלו שיוכלו להתיר את הנדרים לבני ישראל.

 

אבל אם אדם כבר הגיע למצב בו הוא נודר נדר, מדוע יש את היכולת להתיר את הנדר?

לפעמים אדם נדר נדר בגלל חולשה פנימית, לא יכול היה לראות אפשרות אחרת לפתור את הקושי אליו נקלע, לכן חושב שאם יערים על עצמו קושי גדול ביוזמתו, הוא יוכל על הקושי הראשוני שנכפה עליו.

כמו בתחרות – "מי כאן המנהיג!".

 

אחרי שאדם הציב לעצמו את הגבול החדש שהוא קבע, ולא מאילוץ חיצוני, הוא נרגע.

וזה הזמן לחשבון נפש -

  • מה יצא לי מההגבלות שעשיתי על עצמי?
  • האם הם פתרו לי את הקושי שהיה מלכתחילה?
  • האם עכשיו אני מרגיש יותר בטוח ביכולות שלי?
  • האם אני מצליח להתמודד עם הגבול החדש?
  • האם חובת ההוכחה שלי באה לידי מיצוי?
  • האם כעת אני יכול לחשב מחדש את הגבולות ולקבוע גבולות מחמירים פחות?

 

נדירת נדר מאלצת את האדם לצאת ממקום ההשערות, ולברר ולדייק את עצמו

ולכן,

קיימת אפשרות להתיר את הנדר.

 

הרבה פעמים נדירת נדר באה ממקום של כעס. אם על עצמנו או על הסביבה שלנו, ונראה לנו שהדרך הנכונה להשתחרר מהכעס, יהיה לקבוע איסורים חמורים, במקום להכניע את הכעס.

והאיסורים יבואו לידי ביטוי במעשה, ולא במחשבה, שם אנו יכולים לראות הלכה למעשה את המחשבות שלנו, ושם אפשר להבחין בעבודה הפנימית שלנו.

 


לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ-

לאסור איסור על נפשו - כלומר היה זה דבר מותר וכעת אדם מחליט שאסור לו.

 

לדוגמא:

בשבת הילדים שרים בקולי קולות וההורה מבקש מהילדים לשיר יותר בשקט מאחר וההורה השני ישן כעת שנת צהריים.

כל הילדים מקבלים את הבקשה בהבנה, ואילו ילד אחד כועס ואומר -

״אז אני לא אשיר יותר כל החיים!!!״


למה ילד מגיע למצב בו הוא אוסר על עצמו דברים שמותרים לו?

יש מספר סיבות, נתמקד בשתיים מהן:

1. ילד אוהב להיות בתנועה מתמדת ללא גבול, בהרגשה שהוא זה השולט: מתי ידבר, ישיר, ישחק וכו׳.

ברגע ששוללים ממנו את החופש, מייד יעמוד על "שתי רגליו האחוריות", ויבהיר שהשליטה על עצמו עדיין נתונה בידיו, ולכן הוא גם מחליט להסלים את האיסור.

2. לפעמים ילד עלול להיבהל מכעס או ביקורת, ירגיש נפרד מההורה, ובכדי ליצור את החיבור באופן מיידי, ומתוך זיכרון של מצבים בהם הרגיש בדידות וההורים מייד עטפו אותו בחום - גם כאן, יגרום מצב של מסכנות ואומללות, על מנת לקבל את החיבוק שיאפשר לו להרגיש נאהב שוב.

 

במקרה השני, יש מספר שאלות שההורים צריכים לברר:

  • האם הילד מקבל תשומת לב מספקת מהם?
  • האם הם מלמדים את הילד להתמודד עם ביקורת?
  • האם הילד יודע להיכשל?

 

****נדרשת כאן הרחבה והדרכה פרטנית.

בהתייחסות ברורה למבנה האישיות של ההורה והילד.

 

 

 


השם מדבר אל משה -

נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים;

 

אנו זוכרים מפרשת בלק שמדין הוא מלשון - מדון ומריבה.

זהו היצר הרע שבתוכנו שרוצה לחרחר ריב בכל רגע נתון.

 

השם אומר לנקום את נקמת בני ישראל - כלומר זוהי נקמה של אדם ההולך בדרך השם.

ואילו משה אומר לעם -

 הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא; וְיִהְיוּ, עַל-מִדְיָן, לָתֵת נִקְמַת-ה׳, בְּמִדְיָן.         

 

משה מחליף את מהות הנקמה - שתהא נקמת השם, בהחלפה זו משה בעצם עושה הקבלה בין רצון השם לרצון בני ישראל - שיהיו בהשוואה אחת.

 

שנים עשר אלף אנשי צבא יוצאים להילחם, אלף מכל שבט.

המספר אלף - מורה על ספירת החכמה – שם ראשית הגילוי.

בתחילת הדרך אנחנו נעזרים בשמאל, בחכמה.
בהמשך הדרך אנחנו מעדיפים את הימין, ישוב הדעת, חסד.
כאשר החכמה מתכוונת לישוב הארץ, להתנחל בתכונה או במחשבה
אז אפשר להגיד שהיא באה מהכח אל הפועל.

כמו כן – אלף הוא המספר המקסימאלי שממנו והלאה מתחילה ספירה מחודשת של אחדות.

בני ישראל היו נחושים להשמיד את מדין, את היצר הרע שבא להכשיל, ואף לא אחד מישראל נפל.

כל הצבא הורגים את הזכרים של מדין, ואילו את הנשים משאירים בחיים ושובים אותן.

וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-נְשֵׁי מִדְיָן, וְאֶת-טַפָּם; וְאֵת כָּל-בְּהֶמְתָּם וְאֶת-כָּל-מִקְנֵהֶם וְאֶת-כָּל-חֵילָם, בָּזָזוּ.          

 

משה כועס עליהם שאת כל הנקבות השאירו בחיים.


מדוע כעס משה?

״נקבה״ - למדנו זהו רצון לקבל עבור עצמי

״זכר״, ״גבר״ - מלשון התגברות. לגבור על הרצון לקבל עבור עצמי על מנת שארצה לתת.

״הנקבות של מדין״ - הן הרצון הגדול של היצר לשלוט ולקבל לעצמו עוד ועוד סיבות להמשיך ולהתקיים, משמע, להמשיך ולקיים את המחלוקת, מלשון חילוק - פירוד.


משה מצווה להרוג כל אשה ממדין שידעה משכב זכר, כלומר רצון שרוצה להשפיע את הרע שיש בו.

ואילו אלו שלא ידעו משכב זכר – להחיות - הכוונה שזהו רצון הניתן להפוך להיות בהשפעה טובה, שלא היה בחיבור עם הרצון להשפיע לרע.

 

לאחר שיחה שהתקיימה בין ההורה לילד, הילד מחליט שהוא בוחר לשנות את התנהגותו, אך ממשיך להיות חבר של ילדים אחרים שמתנהגים בזלזול וחוסר התחשבות באחרים. כיצד ניתן לשכנע את הילד שעליו גם להתרחק מסביבה לא טובה?

לרצות להתחיל בדרך חדשה, זה לא מספיק.

עלינו גם לסדר את הסביבה הנכונה על מנת שתעזור לנו להתמיד בדרך זו.

אם הילד ימשיך להתרועע עם אותם ילדים המשפיעים עליו לרעה,
קיימת סבירות גבוהה ש:

  • הילד לא יוכל להניא אותם ממעשיהם
  • יהווה ללעג ובוז מבחינתם
  • מהר מאוד יחזור לסורו
  •  כל החלטה של שינוי הדרך – תתאיין

מאידך,

הילד ימצא קושי בתחילה להתחבר עם ילדים אחרים, כאשר הם טרם הבחינו בשינוי שנוצר בו.


יש להדריך את הילד:

  • להתקרב לסביבה טובה
  • לא להתערות מיד, אלא לתצפת בתחילה, לגשש
  • לעשות בה פעולות יוצאות דופן של עזרה ונתינה
  • לחבור לילד אחד מהם ע"י משחק או מכנה משותף כלשהו
  • להזמין חבר הביתה

 

בכל מקרה,

אין קיצורי דרך.

זהו תהליך שדורש את הזמן שלו, אך בהתמדה,

תוך כדי קבלת חיזוקים מההורים – הילד ימצא את הסביבה החדשה המתאימה.

 

 

בהמשך הפרשה,
מסופר ששבטי ראובן וגד בעלי מקנה גדול ביותר, והם רואים את ארץ יעזר וגלעד ששם יש מקום מתאים למקנה.


הם באים אל משה, אלעזר הכהן ונשיאי העדה ואומרים -

אל תעביר אותנו את הירדן, אם מצאנו חן בעיניך, תינתן לנו הארץ הזו לאחוזה.

עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה, וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה, וּשְׂבָם וּנְבוֹ, וּבְעֹן.        

הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל--אֶרֶץ מִקְנֶה, הִוא; וְלַעֲבָדֶיךָ, מִקְנֶה.

 

בואו נזכר בברכת יעקב, מה היתה הברכה לגד:

"גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב." (בראשית מט יט).

 

כלומר,

פירוש המילה גד הוא - מזל.

השבט הזה יצליח ויהיה לו מזל במלחמה.

 

שבט גד היה ידוע בכוח שלהם, לכן הצליחו יותר משאר השבטים לקחת שלל גדול יותר.

במחנה ישראל, ראובן וגד שכנו יחד בצד דרום.

 

משה אומר להם -

האחים שלכם יבואו למלחמה ואתם תישארו פה??!

ולמה תשכנעו את בני ישראל מלעבור לארץ שנתן להם השם??

כֹּה עָשׂוּ, אֲבֹתֵיכֶם, בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ, לִרְאוֹת אֶת-הָאָרֶץ.


משה מזכיר להם את חטא המרגלים, שלאחר הריגול בארץ, שכנעו את בני ישראל שלא לעלות, ובעקבות זאת נענשו לחזור ולהמשיך את המסע במדבר ארבעים שנה.

וכעת, שוב הם חוזרים על אותה טעות???!

 

בני גד וראובן קוטעים את דבריו של משה ואומרים -

נבנה כאן גדרות למקנה שלנו, וערים למשפחות.

ונצא למלחמה לפני בני ישראל עד אשר כל שבט יתנחל בנחלה שלו בארץ, ואנחנו נחזור לשבת בערי מבצר מפני האנשים שיושבים כאן.

 

מהי עיר מבצר?

זוהי עיר סגורה בחומה שמגנה על התושבים שגרים בה מפני אנשים הרוצים לתקוף אותה.


בני גד וראובן מכנים את המקום בו החליטו להשתכן כ"עיר מבצר", בכדי להדגיש שאויבים יסובבו אותם, והם בחרו לחיות שם רק בגלל המקנה הרב שיש להם.

             

משה אומר -

אם תעשו כמו שאמרתם, תיהיו נקיים מהשם ומישראל, והארץ הזו תיהיה לכם לאחוזה לפני השם.

אבל אם לא תעשו כך - אתם חוטאים להשם, ותדעו לכם, החטא שלכם ימצא אתכם. תצטרכו לתת עליו את הדין.

בְּנוּ-לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם, וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם; וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם, תַּעֲשׂוּ.       

משה הופך את הסדר שאמרו בני גד וראובן - קודם לבנות ערים ורק אח"כ גדרות לצאן.

 

והם עונים -

נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה', אֶרֶץ כְּנָעַן; וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ, מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן.     

משה נותן לבני גד, ראובן ולחצי שבט המנשה את ממלכת סיחון וממלכת עוג.

 

בני ראובן וגד בוחרים להישאר מחוץ לארץ ישראל בגלל הרכוש והמקנה הרב שהיה להם.

הם בחרו להיפרד משאר השבטים ולא להשתכן בארץ הקדושה בגלל העושר שלהם. בחרו בגשמיות על רוחניות.

 

כאשר אדם מרבה להתעסק בעניינים חומריים,

קשה,

אם בכלל להגיע לדבקות אחרת אלא אך רק בהם.

 

 

 

פרשת מסעי

הפרשה האחרונה של חומש במדבר, בה מובאים פירוט כל 42 המסעות שעברו בני ישראל מהיום בו יצאו ממצרים. מהי המשמעות הרוחנית של המסעות הללו?
השם מתכנן ערי מקלט וההימצאות שם קשורה לכהן הגדול. מהו הקשר?

 

נתחיל.

 

מה ההבדל בין מסע לטיול?

טיול – מסע של הנאה, יציאה מנקודה אחת ולבסוף חזרה לאותה נקודת יציאה. אין כפיה ביציאה לטיול.

מסע – יציאה ממקום אחד, מעבר בין כמה מקומות, ולרוב אין חזרה לאותו מקום. לעיתים קיימת כפייה על האדם לצאת למסע.

 

אנו לומדים שהתורה מדברת על נפש האדם, לכן גם המסעות מתארות את העבודה הפנימית שלו.


בתחילה יצאו בני ישראל מרעמסס

וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵרַעְמְסֵס; וַיַּחֲנוּ, בְּסֻכֹּת.

רעמסס - אם נחלק את המילה לשתיים נקבל - רעם סס - רעם סוס.

בתחילת העבודה, אנו יוצאים בעוצמה כמו שעטה של סוס.

אחרי שהיינו עבדים לפרעה במצרים - עבדים ליצר הרע שבתוכנו, עבדים לאותם קולות רעים שאמרו שלא נצליח להיות טובים יותר, וביום אחד, כרעם ביום בהיר, בעזרת שמיים, אנחנו יוצאים ברעש גדול, ומשתחררים מהכבלים.


כך מתחילה העבודה הרוחנית, ברעם גדול, מאחר והיא עומדת בניגוד מוחלט להרגלים שנדבקו אלינו מתוך הרצון שביקש לקבל הכל לעצמו.


לדוגמא:

הילד יושב עם הוריו ועם התעודה שהביא, ומחליט שמעכשיו הוא משפר את ציוניו.

הוא מונע מעצמו את כל החוגים, בילוי עם חברים, וכל הנאה אחרת - ומקדיש את כל זמנו ללימוד.

זהו הרעם סוס.

זהו כח שמתאפשר רק בתחילת הדרך, מתוך מחשבה שהמהפך יהיה מיידי.

אך לא ניתן להמשיך עם אותם הכוחות בכל הדרך, ולכן מתבקשת האמונה.


ובאמת, מרעמסס עברנו לסוכות.

השם סוכות מבטא את צל האמונה.

ביציאה הנבעטת ממצרים, עלינו להיאחז באמונה. למסע הזה לא יצאנו לבד.

הרי מי הוא זה שהוציא אותנו מכל הסבל והצער?

 


וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם

כלומר, המסעות היו לפי מה שמצא אותם בדרך, מה שקרה.

אנו רואים בתורה שקוראים למקום בשם, לאות ציון ארוע מסוים שקרה שם.


לדוגמא:

"וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה." (בראשית, כב, יד)

"וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹקים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו." (בראשית לח, ז).

 

ובכלל,

ניתן לקרוא לדבר מסוים בשם, לאחר שהושגה מהותו.

"וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי."

 

שם זה השגה
השגה זה שמוציאים תכונה או מחשבה מהכח אל הפועל
וגם בשמות יש דרגות השגה.

שמות המקומות בהם היו, נקראו על פי מידת הדבקות שהיו בני ישראל בהשם.

כאשר היו מחוברים להשם, ונמצאים כולם בטוב, שמות המסעות אותם עברו – היו שמות טובים.

לדוגמא:

הר שפר, מתקה.


והפוך:

וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם. (שמות, יז, ח)

רפידים מדבר על ריפיון, חולשה.

כאשר הרגישו שאין בהם את היכולת להישאר בדבקות, הגיע הספק בהשגחה – ועם הספק הופיע עמלק.


דוגמא נוספת:

קברות התאווה - "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים."

 

האם היציאה שלנו למסע היא בגלל שאנו מסתכלים אל עבר היעד אליו אנו רוצים להגיע,

או בגלל המיאוס מהמקום בו אנו נמצאים כרגע?

  • כאשר אדם נמצא בהליך של עבודה רוחנית, היציאה למסע היא תמיד בזכות הרצון למקום אליו אנו רוצים להגיע.

  • אדם הנמצא בקנטור ואי שביעות רצון מתמיד - היציאה תיהיה בגלל רצון לצאת כבר מהמקום שהגיע לידי תיעוב.

 

המסעות הן המלחמה שיש לנו עם היצר הרע, ועלינו לתקן אותם

"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ." (במדבר, י, לח)

 

אדם ההולך בדרך השם, נמצא במסע באופן מתמיד.

אלו לא רק מסעות שעברו בני ישראל במדבר, וזהו, אין יותר, אלא, בדיוק כמו שמידי שנה אנו מחויבים לזכור את יציאת מצרים:

"וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה."

כך גם המסעות שהחלו לאחר יציאת מצרים, מתקיימים אצל אדם ההולך בדרך.


אנחנו הולכים ממסע למסע, וכשאנו חונים במסע אחד, עלינו לדעת, שהחניה היא זמנית, ויבוא המסע הבא.


וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה'

השם הוא זה שקובע את המסעות, כמו במדבר, גם היום, לכן האדם לא יכול להיכנס לייאוש.

הוא יכול להתייאש מעצמו, אך אינו יכול להתייאש מהשם.

לכן כתוב:

ויסעו ויחנו, ויסעו ויחנו.

למה לא כתוב - ויסעו ויחנו ויסעו?

להראות שהמקום אליו אנו מגיעים, הוא גם יעד, אך גם נקודת מוצא.


כמו כל דבר שאנו מתקנים בעצמנו:

בהתחלה אנו רוצים להגיע למידה, ההתנהלות המסוימת.

וברגע שהגענו אליה, עכשיו תיהיה זו המקפצה לתיקון המידה הבאה.

 

 



השם מדבר אל משה בערבות מואב על ירדן יריחו -

דבר אל בני ישראל ותאמר להם -

אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען, ועליכם להשמיד את כל העבודה הזרה של יושבי הארץ.

מדוע עליהם לעשות זאת?

מאחר וזו עבודה שאינה קשורה להשפעה לזולת, לכן הבורא מבקש להשמיד כל פיתוי אפשרי שעלול להסיט את בני ישראל מדרך השם.

 

והשם מתריע -

אם תשאירו דבר מהעבודה הזרה של יושבי הארץ -

לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם; וְצָרְרוּ אֶתְכֶם--עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ.      

ומה שראיתי לעשות להם - אעשה לכם.

 

 

משה אומר לבני ישראל -

אתם תקבלו נחלה בארץ על פי הגורל, שציווה השם לתת לתשעה וחצי מטות, כי שנים וחצי מטות שהם ראובן וגד וחצי מטה מנשה כבר קיבלו את הנחלה שלהם מעבר לירדן.

 

השם אומר אל משה -

האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ יהיו אלעזר הכהן ויהושע בן נון.

 

ומוסיף -

צו את בני ישראל שיתנו ללוים מקום לשבת, כל שבט בתוך הנחלה שלו, עפ"י גודל הנחלה שקיבל, ומגרש מסביב לערים, וזה יהיה מקום מגורי הלוים ולכל הרכוש והבהמות שלהם.


כאשר כל שבט מקבל את הנחלה, את העצירה בתכונתו ושורשו.
התנועה מתקיימת בין המיושבים, כל שבט ותכונתו (הכלי) לבין הברכה שקיבל (המילוי).
הערים של הלוויים בתוך כל שבט הוא חוט השני שעובר בין תכונה לתכונה, בין ברכה לברכה, קושר ביניהם ומעצים עשרות מונים את הכלי ואת הברכה לעם כולו.
מארג של רצונות והשפעות לכדי כלי וברכה אחת.


ארבעים ושתיים ערים יקבלו הלוים, ועוד שישה ערים: שלוש ערים מעבר לירדן, ושלוש בארץ כנען.

הן יהוו כערי מקלט עבור רוצחים בשגגה, ללא כוונה תחילה, שיוכלו לברוח לשם ולמצוא מקום מסתור והגנה, עד אשר יעמדו למשפט.

ובעיר המקלט ישבו עד מות הכהן הגדול, ואחרי מותו - ישוב הרוצח לאחוזתו.


למה עד מות הכהן הגדול?

"כהן גדול" – עושה עבודה פנימית ללא שום תמורה וקבלה לעצמו, אלא כל מעשיו וכוונותיו הם על מנת לתת נחת רוחו לבורא, ולהשפיע טוב לחברה.

"כהן" – נדבק במידת החסד והאהבה, ואילו "כהן גדול" - מבקש לעבוד את השם בגדלות, בכוונה הנכונה.

במידה ואדם החליט להפסיק את עבודת השם, מסיבה כלשהי, עליו להתחיל הכל מההתחלה.

הוא אינו ממשיך את העבודה הקודמת שהיה בה, אלא רוכש מחדש את מידת האמונה.

ואילו רוצח - הוא אדם שמחליט לנתק את האור בין בריאה של השם, להשם, ההיפך מכל עבודת הכהן הגדול.

לכן, על הרוצח לחכות שימות הכהן הגדול - המבקש לחבר בין בני ישראל להשם, ורק אז יוכל לחזור.


כמו כן,

אדם שרצח בשגגה ובורח לעיר מקלט, מקבל הזדמנות שם להתבונן, להתחרט ולחזור בו ממעשיו.

מאחר והוא יודע שעליו לחכות שהכהן הגדול ימות, זהו מצב המאפשר לו לבחון:

  • האם באמת מתחרט על מעשיו?
  • האם מבין את המשמעות והחשיבות של החיבור שיש לבני ישראל עם השם, קשר שאין לאף אחד את הרשות להתיר, וזהו חיבור שמייצג הכהן הגדול.
  • ואולי - האם מייחל בליבו שהכהן הגדול כבר ימות על מנת שיוכל לחזור?

 

אנו רואים שיש הקבלה בין 42 המסעות שעברו בני ישראל ל - 42 ערים שקיבלו הלווים.

40 = מ, 2 = ב

השגה בתנועה (מסע) - חכמה
השגה בישיבה (עיר) - חסד

שם מב - הוא משמותיו של השם. זהו שם השייך למדת הגבורה - ההתגברות.

  • המסעות שעברו בני ישראל היו בהתגברות רבה על כל המכשולים והאתגרים שעברו בדרך
  • הלוים עצמם, שהם מצד הגבורה, עובדים מתוך מקום של התגברות – להישאר בדבקות לדרך השם.

 

והשם מוסיף -

כל אחד יישב בנחלה השייכת לאבותיו.

והנה אנו רואים שוב את בנות צלפחד, כשהפעם הן נישאות לבני הדודים שלהן, על מנת לשמור על הנחלה ולא להתערבב בשבטים האחרים.




 

בפרשות הללו למדנו שכאשר אנו מחליטים לתקן את הדרך שלנו, היא מחייבת הדרגה. בעל הסולם אומר שאדם לא יזיז אף איבר מגופו אם לא ידע מראש שיקבל כתוצאה מכך הנאה מסוימת, וזאת בגלל העובדה שאנחנו רוצים לקבל תענוג מתמשך ורציף, ראשית עבור עצמנו.

על מנת ללמוד איך לקבל הנאה מהנאתם של אחרים, עלינו לרכוש אותה תוך כדי מסע.


בהתחלה, כשהרצון הוא רק במחשבה, ונראה בעיני רוחנו את המצב המתוקן לו אנו מייחלים, נרצה לעזוב הכל, למחוק ממש את ההווה, ננדור נדר, ונחמיר עם עצמנו באופן שמהר מאוד יביא אותנו לחרטה.

כי אי אפשר לעלות בבת אחת עשר מדרגות.


כל יציאה לדרך חדשה היא מסע. פעם נגיע לאילמה, ששם יש מים ותמרים, ופעם נגיע לקברות התאווה.

המסע הוא לא אינסופי, הרי בסוף ניכנס ל"ארץ ישראל" - לרצון להיות בדרך השם, בדרך של ההנאה מההשפעה עצמה.


רבי יסא אמר:

אמר הקב"ה לישראל: בני! פתחו לי פתח אחד של תשובה, כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו. (מדרש רבה, מגילת שיר השירים, פרשה ה, פסקה ב).


המחט גם דוקרת מצד אחד, אך גם מחברת בין שניים.


אנו צריכים לעשות את הצעד הראשון, הרצון שיהיה מבורר, הקטנטן ככל שיהיה.

מכאן,
הבורא מייד מתערב, ולוקח ומעביר אותנו בדרך הנכונה לנו, ולא נותר לנו אלא להיות בצל האמונה, וכך בלי תחושה של טלטול וספק, נוכל לשאוב את הכח לעבור את המסע, לא נשרכים אחריו, אלא יחד איתו.

 

 

חזק חזק ונתחזק

 



להתראות בתחילת החומש הבא – דברים.

אליזבת




לקריאת פרשת דברים לחץ כאן.




לקריאת הפרשה הקודמת פנחס לחץ כאן.




צרו קשר ישיר עם אליזבת

20 דקות פגישת היכרות טלפונית ללא עלות או התחייבות


או התקשרו:
054-4727068 
info@milemala.com

אנו מתחייבים לסודיות מלאה.

כל תכתובת, שיחה, מידע שיועבר ממך, לעולם לא ייחשף, יופץ ו/או יועבר לגורם אחר ולא נסחור בהם.


טואול הקמת אתרי אינטרנט