1. הבית
  2. /
  3. מאמרים
  4. /
  5. פרשת השבוע להורים וילדים
  6. /
  7. עקב


פרשת השבוע להורים וילדים

הדרכת הורים פרטנית בשיטת אליזבת,
ניתן לקרוא בקישור כאן.


אשמח להרחיב יותר בפגישת היכרות טלפונית ללא עלות.

 

תאמו איתי פגישה.

לחצו עכשיו על צור קשר:



פעולה פשוטה זו תיהיה התחלתה של פריצת דרך בחייך.

 

שלכם, באהבה

אליזבת 




שתי הבהרות חשובות:

1. כל התיאורים המעשיים בפרשות השבוע הם במשמעות הפנימית רוחנית שלהם, ואין בהם שום קשר לפעולות הגשמיות שאנחנו מכירים מחיי היום היום.

2. ״שפת הענפים״: כדי לעזור לנו להבין מושגים מופשטים רוחניים, התורה משתמשת ב״שפת הענפים״, שלקוחה מחיי היום היום, ורק כדי לחבר אותנו למשמעות הפנימית של המושג. לשורשים.

חיפוש :

פרשת עקב

בס"ד




אנו חייבים לזכור שמדובר על מהלכים ומאבקים פנימיים שלנו בנפש, על כך התורה מדברת.

כל הדימויים החיצוניים באים בכדי שנוכל להפריד אותם מעצמנו, ולא להיבהל שהם בעצם אנחנו, וכל זאת על מנת שנוכל לעשות עליהם עבודה. לאדם קשה לקבל ולראות שיש בו צד שאינו מתוקן.


 

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם--וְשָׁמַר ה' אֱלֹקיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ.

את המילה עקב אפשר לקרוא כמו:

  1. עקב – החלק האחורי של כף הרגל
  2. עקב – בגלל דבר מסוים
  3. עקב – התחקות אחר משהו

עקב – במובן האחד של המילה כשמתייחס לחלק האחורי של כף הרגל, זהו המקום הנמוך הגשמי ביותר באדם.


בפעם הראשונה שנתקלנו בתורה במילה עקב, היתה בפרשת בראשית, כב, מייד לאחר שאברהם עמד בניסיון, ועקד את בנו, יצחק.


וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ.   כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו.   וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ
עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי.


אברהם עשה את שציווה אותו השם מבלי לחשוב פעמיים, אלא יתרה מזאת, מיד מוקדם בבוקר.

הציווי נעשה ע"י הגוף, ללא מחשבה.

ייתכן אם היה עוצר לחשוב ומפנים על מה מדובר, אולי היה מתגלה קושי בביצוע הציווי.

ובעקבות זאת, עקב, ששמע בקול השם, השם בירך בשפע רב.


והיה עקב.

מהמקום הגבוה ביותר – שם הויה שמופיע בהיפוך אותיות: והיה, עד המקום הנמוך הגשמי ביותר – עקב.

שם הויה מצביע על מידת הרחמים.


יש כאן רמז על השכר שהאדם מקבל כאשר הולך תמים בדרך יצר הטוב.


למדנו שיצר רע – זהו רצון בסיסי שאיתו נולדנו, רצון לקבל לעצמנו, בלי התחשבות באחרים, רק לסיפוק האישי שלנו, ואילו יצר הטוב – זהו מקום של השפעה, לקבל לעצמנו אבל בכדי שנוכל לתת.


כל המצות והחוקים ניתנו על מנת לזכך את הרצון הקמאי, ומאחר והם מנוגדים בתכלית להתנהגות עצמאית ללא מחשבה מראש, שלעיתים, בגללו, נמצא קושי בעשיית המצווה.


לכן,
אדם צריך להתעקש, ולא פעם לעשות בלא לשמה, ללא כוונה נכונה, אך כאשר יבקש להכניס בהם את הדבקות, מיד מתגלה במקום הזה שם הויה, והרחמים באים על האדם ועוזרים לו.


מהצד ניתן לראות שיש כאן עול ממש, והאדם צריך כוחות על טבעיים על מנת שיוכל ללכת בדרך השם.

הרי אם נחשוב לדוגמא על השבת – כמה קשה לשמור אותה?!

אסור לכעוס, אסור לנסוע, אסור להדליק מכשירים חשמליים, אסור לתכנן לשבוע הבא, אסור לדבר בטלפון... ועוד המון אסור אסור אסור!


האם זה נקרא "ענג שבת"??


נכון,
אם מגיעים לשבת לא מוכנים, אין בזה כל ענג.

אדם יכול להחליט שהוא שומר שבת רק בגלל שהתרשם עמוקות מחבר ששומר שבת, ורוצה גם הוא לעצמו לטעום את ״טעם גן עדן״ כמו שהחבר תיאר, ומחכה כבר לשבת, ואז מתאכזב קשות.


בדיוק כמו במצב בו מתקרב יום ההולדת, ומספרים לכולם, ומזמינים, ומתרגשים כל כך, והנה הגיע היום, כולם מגיעים, אבל הבית לא ערוך לקבל את כולם, אין עוגה, אין הפתעות, אין אוירה של שמחה, והכל מאוכזבים.


המצות והחוקים לא ניתנו בכדי להכשיל את האדם, ולהשניא אותם עליו.

להיפך,

זו הדרך היחידה בה האדם יכול באמת להגיע למצב בו הוא משנה לחלוטין את הטבע שלו, ע״י ההכנה עצמה, שזה נקרא ״לשמה״.


לדוגמא:

יש הבדל אם ילד ירצה לתת משלו לחבר, רק כי החבר ביקש, לבין המחשבה של הילד עצמו לרצות להיטיב עם החבר, ולתת לו.


החוקים ניתנו ע"י מי שברא את האדם, לכן, הוא היחיד שידע גם איך הבריאה שלו תוכל לתקן בעצמה את שברא, על מנת לעשות אותו שותף, ולמנוע ממנו את הבושה.

וכאשר האדם רק מתחיל ללכת בדרך השם, בדרך של נתינה ואהבה, כבר הוא מרגיש את הכוח והרחמים הניתנים לו להמשיך בדרך הטובה.


למה הדבר דומה?

ההורה מלמד את הילד משחק חדש, הדורש סבלנות רבה.

הילד רוצה לשחק, אך לא מסכים לסבלנות שנלווית למשחק, והוא מתנגד נחרצות, ועושה כל שביכולתו לבטל את רוע הגזרה, ולקצר את הזמן על מנת להתקדם במשחק.


אם ההורה ינסה להשליט את הסבלנות בכח על הילד, בוודאי שלא יזכה לראות פרי לעמלו.

לכן ההורה צריך לגלות את מידת הרחמים שלו כלפי הילד.


ההורה רוצה שהילד יצליח, מתוך כך, לא מספיק שיאמר לילד: "סבלנות!", אלא גם ינחה אותו מה עליו לעשות על מנת לקנות מידה זרה זו, וברגע שיראה שהילד נחוש לשבור את ההרגל שלו, על אף שלא עולה הדבר בידו, מיד ההורה יתן לו להרגיש שהנה הוא כבר מתחיל לרכוש מידה זו.


 

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה

והיה - זמן עבר

תשמעון - זמן עתיד

האלה - זמן הווה


יש כאן חיבור בין העבר והעתיד מנוקז אל תוך ההוה.

זה לא מעמד שהיה או שיהיה, אלא הכל קורה כאן ועכשיו.

 

ראינו בהמשך, לאחר חטא המרגלים:

וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ.   וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ.   כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי.   אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ.   וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה.


רוח אחרת עמו
– כאשר כלב נכנס לארץ הוא מייד הלך לקברות האבות לבקש שזכותם תגן עליו, ולכן היתה רוח אחרת עימו, אחרת מהרוח בא היו שאר המרגלים, פרט ליהושע, שהלכו אחר העצה הרעה של היצר.


כלומר,

אדם צריך לבקש שתיהיה "רוח אחרת עימו", שונה מהרוח הרגילה המחטיאה אותו ללכת אחר הרצון לקבל לעצמו, על מנת שיוכל לצמצם את הפער בין הרצון שלו לעצמו, לבין הרצון להיות בנתינה גם אם לא יקבל תמורה הולמת עבורה.


שוב, מדובר כאן על הכנה.


וְנָשַׁל ה' אֱלֹקיךָ אֶת-הַגּוֹיִם הָאֵל, מִפָּנֶיךָ--מְעַט מְעָט:  לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר, פֶּן-תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה.

נשל מתקשר לנחש, כמו שהנחש משיל את עורו, כך השם משיל את הגוים.

"גוים" – רצון שמתכחש למציאות בה יש כח שברא ומניע אותו, השונה ממנו באופן מוחלט.

השם משיל את הרצון הזה לאט לאט באדם, ולא בבת אחת, על מנת שלא תתגבר באדם הערמומיות המשולה לחיה טורפת, חית השדה, כי התחבולות באדם מתהלכות בראש זקוף, ומושלות ומשלות את האדם.

 



 

לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ, כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם--כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-ה', יִחְיֶה הָאָדָם.

כתוב בזוהר הקדוש שכאשר התינוק טועם בפעם הראשונה את טעם הלחם, זהו הרגע בו מתרחשת בו ההתעוררות לדעת.

עד לאותה טעימה של הלחם, התינוק לא השיג דבר בחייו.


ההשגה והדעת שיש באדם אינם מהווים את מקור וראשית חיותו, אלא רק על פי מוצא השם.

כאשר אדם נמצא במצב בו ההשגחה נסתרת עבורו, ואינו משייך את השפע הניגר עליו להשם, ״הלחם״ מתהפך ל-״מחלה״, אותן אותיות רק בהיפוך.

 

וְיָדַעְתָּ, עִם-לְבָבֶךָ:  כִּי, כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ, ה' אֱלֹקיךָ, מְיַסְּרֶךָּ.


לעיתים בחינוך הילד אנחנו מצטיירים בעיניו כ"רעים". מתעקשים על העקרונות ומונעים ממנו, מה שלתפיסתו, טוב לו. איך הופכים את תפיסתנו בעיניו? איך להישאר אהובים מבלי לוותר על העקרונות?

הייסורים של הילד מורגשים מצד הילד, מאחר ולא גילה את מידת הרחמים שיש בהורים כלפיו.

ההורה לא מתכוון לייסר את הילד בכוונה תחילה, אבל בכדי שהילד יקבל סטיית כיוון בהתנהלות/מחשבה שלו.
הוא מקבל זאת כייסורים, מאחר והם מוציאים אותו מקו המחשבה השגויה, והוא מוצא עצמו חסר אונים ואינו יודע כיצד להתנהל.


יותר מכך,

לעיתים ההורה צריך לעשות מעשה שיזעזע את הילד על מנת לגרום לו לטרוף את כל הקלפים במוחו בבת אחת בכדי לראות שיש מציאות נוספת, ודבר זה גורם לו לייסורים.


בכל זמן שהחינוך מייסר את הילד, ההורה חייב להזכיר לילד שהוא אוהב אותו, ועד כמה הילד חכם, ורק בגלל שהוא כל כך מיוחד, ההורה מבקש עבורו את הכי טוב.


הרעפת החום והאהבה מתבקשת שתהיה באופן רציף, כך הילד ירכוש את האמון בהוריו, בראש ובראשונה בזמני ״שלום״, שיחזקו אותו בזמנים הקשים.


וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ--וּבֵרַכְתָּ אֶת-ה' אֱלֹקיךָ, עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ.

יש כאן ציווי לשבוע, ורק אז לברך את השם.

שוב רחמי השם באים לידי ביטוי.

מאחר והוא זה שברא אותנו ברצון לקבל לעצמנו, הוא לא דורש מאיתנו להיות בהתעלות גמורה תוך אילוף הטבע בוויתור על ההנאות שלנו, או לדחות אותם במאה אחוז בכדי להיות ברצון להשפעה.

אלא, ראשית עלינו לספק את הצורך שלנו, אך לאחר שעשינו זאת, עלנו לזכור ממי קיבלנו, ולברך אותו.



הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-ה' אֱלֹקיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.


המילה "היום" מופיעה בפרשה שלנו 13 פעמים, כמניין י"ג מידות הרחמים.

שוב אנו רואים כיצד נשזרים הרחמים עם מילוי המצות.

 

פֶּן-תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ. 

וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ; וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ, יִרְבֶּה.

וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת-ה' אֱלֹקיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָכֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה.


איך מקנים לילד את הכלים - העיקרון שיוכל לתרגם אותו לאתגרים הנקודתיים שיש להם אלף גירסאות?

נחזור לדוגמא של המשחק.

ההורה מדריך את הילד כיצד להתקדם נכון במשחק, בכל מהלך מסביר כיצד לחשוב על המהלך הבא, ונותן לו בסופו של דבר לנצח את המשחק.

הילד כולו שמח עד השמיים, מרגיש שהוא הוביל את כל המערכה, ולבסוף אף ניצח.


כנקודת מוצא, זו התנהלות נכונה מאחר והילד מפתח הערכה עצמית גבוהה, ויכול לחזור ולשחק שוב את המשחק, אך אם הילד ימשיך להיות במחשבה זו, סביר להניח שאם ישחק מול יריב פחות וותרן, הוא ינחל מפלה מוחצת, דבר שיוריד לו את הביטחון, ויזרוק את המשחק בפינה הכי חשוכה בחדר.


לכן,

בהשאלה למשחק:

  • מומלץ לנתח עם הילד כל מהלך
  • לתת לו להגדיר בעצמו מהו הקושי
  • מהי המחשבה שצריכה להוביל אותו לצלוח את הקושי
  • ולחשוב על פיתרון אחר במידה והתנאים ישתנו.

כמו כן,

יש לעורר את הרצון של הילד לפנות לסמכות אמינה עליו בכל פעם שנתקל בקושי, אשר לאחר ניסיונות רבים, התקשה בכוחות עצמו לפצח את הסוגיה.

כי -

זָכַרְתָּ, אֶת-ה' אֱלֹקיךָ--כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל:  לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, כַּיּוֹם הַזֶּה.



וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, כִּי ה' אֱלֹקיךָ הוּא-הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה--הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם, לְפָנֶיךָ; וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לָךְ.


וידעת היוםבכל יום יש לדעת שהשם משגיח עלינו.

והוא כל יום מחדש מצווה אותנו ללכת על פי חוקיו ומצוותיו.


כאשר הציווי מגיע באמירה שנעשית בזמן הווה, הדבר נותן תחושה שבכל יום אפשר לפתוח שוב דף חדש, ולנסות שוב לשפר את הדרך, כי השם לא ציווה זאת רק בזמן המדבר, אלא בכל יום.


בדיוק כמו שבכל יום ההורים חייבים להביע את אהבתם לילדיהם, במילים מפורשות, ולא להסתמך על הזיכרון של הילד, ששמע זאת שבוע שעבר כאשר עשה מעשה טוב.


לֹא בְצִדְקָתְךָ, וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ, אַתָּה בָא, לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצָם:  כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, ה' אֱלֹקיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ, וּלְמַעַן הָקִים אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.


לא בגלל שאני כל כך מצדיק את השם, השם הביא אותי לרשת את הארץ – את הרצון להיות בדרך השם.

לא בגלל שיש בי הצדקה לדברים שקורים לי, או בגלל היושרה שבי, השם מביא אותי לרשת, לקבל את הרצון להיות בכוונה על מנת להשפיע, אלא בדיוק ההיפך - רק בגלל אותם רצונות שאומרים לי שלא ללכת בדרך זו, ונמצאים בהרשעה, בקיטרוג, שכל מה שקורה לי הוא רע, ויש אשמים לדבר, ובטח שלא אני, וזהו ״רשעת הגוים״.


אנו חייבים לזכור שמדובר על מהלכים ומאבקים פנימיים שלנו בנפש, על כך התורה מדברת.

כל הדימויים החיצוניים הם על מנת שנוכל להפריד אותם מעצמנו, ולא להיבהל שהם בעצם אנחנו, וכל זאת על מנת שנוכל לעשות עליהם עבודה, כי לאדם קשה לקבל ולראות שיש בו צד שאינו מתוקן.


רק באמצעות ״בני ישראל״ - הרצונות בנו הרוצים להיות בהשפעה, אבל מדרך הטבע שבנו, ישנן ״זליגות״ בדרך, וזהו ״קשה עורף״ – רק דרכם, ניתן להראות ולהוכיח את מציאות הבורא, לרצון ההפוך, לאותם רצונות המתנגדים להכיר בהשגחה.


את זאת אפשר לעשות דרך צינורות המכירים בהשגחה, ומכאן בא המושג "אור לגוים".


למה הדבר דומה
?

הילדים מבקשים ממתק מההורה, אשר מבטיח להם שאם יתנהגו יפה אחד לשני בסעודה, יקבלו מיד עם סיומה.

במהלך הארוחה, אחד מהם ממשיך להקניט את אחיו, ואילו השני מידי פעם מתפתה לענות לו באופן מבזה, אך מנסה שלא להיכנס למריבה.


בסוף הארוחה ההורה מנתח עם הילדים את המצב שהיו נתונים בו.

  • עד כמה נכונים היו ההקנטות וההשמצות של כל אחד מהם, אחד יותר והשני פחות.
  • איך אפשר היה להגיב אחרת.

ואם הילד עושה חשבונות של הרגע, איך מקנים לו את החשיבות לעתיד?

כל זאת יש להכניס בחבילה של מצב עתידי שעשוי לקרות, לא ביניהם, אלא עם חברים או זרים להם, ולתת לילדים את ההבנה שהעבודה הפנימית הזו מקבלת השלכה להתנהגות שתידרש מהם בעתיד, במידה ויהיו בה.


כמו כן,

ההורה ייתן ממתק לילד שהצליח להבליג טוב יותר, ולשני לא.

אומנם הילד לא ענה לגמרי על ציפיות ההורה, אך ההורה נתן לו על מנת שתתגלה הזרמת השפע מצד ההורה, והילד השובב ירצה לתקן דרכיו.




וְיָדַעְתָּ, כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת--לְרִשְׁתָּהּ:  כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף, אָתָּה.


השם אומר שבני ישראל הם עם עקשן.


בפעם הראשונה בה מופיע צמד המילים "קשה עורף", היתה מיד לאחר חטא העגל.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. (שמות, לב, ט).

משה יודע שהעורף של העם קשה, "לא מזיז אותו ימינה או שמאלה", ולכן, ע"מ שאדם יתחרט על מעשיו, בזמן שהוא נחוש בדעתו שהוא צודק, חייב לקרות דבר מפתיע ביותר שיצור התעוררות ותפנית במחשבתו.

 

הֶרֶף מִמֶּנִּי, וְאַשְׁמִידֵם, וְאֶמְחֶה אֶת-שְׁמָם, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; וְאֶעֱשֶׂה, אוֹתְךָ, לְגוֹי-עָצוּם וָרָב, מִמֶּנּוּ.

משה מגלה לבני ישראל סוד גדול.

השם רצה להשמיד את בני ישראל בגלל התנהגותם

מַמְרִים הֱיִיתֶם, עִם-ה', מִיּוֹם, דַּעְתִּי אֶתְכֶם

ולהוציא ממשה דור חדש.


משה מגלה זאת לא על מנת להראות לכולם שבזכותו זה לא קרה, אלא בכדי להטמיע בעם את הזיכרון שהשם לא מוותר בקלות, על אף שהדבר לא תמיד ניכר, אך יחד עם זאת, באמצעות תפילות, ושינוי הדרך, השם מגלה את מידת הרחמים.

 

וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם--לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ.

למען תחזקו - שוב אנו רואים שכל המצות נועדו על מנת שנתחזק, ונקבל כח ואומץ להילחם בכל אותם הרצונות שמבקשים להתרחק מכל דבר שמזכיר אהבת הזולת.


 


לרוב את ההצלחות של הילד אנו מייחסים להדרכה שלנו, ואילו את הכשלים נייחס לילד, לאופיו, חולשותיו. איך נתקן את החשיבה הזו?

הילדים, הם התולדות. ניתנו להורים למשמרת.

ההורה חייב לעשות במיטב יכולתו לתת לילדו את החינוך הטוב ביותר, כאשר הוא מוציא את עצמו מהמשוואה אם בזכותו הוא כזה מדהים, או בעטיו של בן/בת הזוג או הילד עצמו, הוא נכשל.


לפני הכל, הילד הגיע לעולם בכדי שההורים יוכלו להתפתח רוחנית דרכו, ולהתעלות למדרגות גבוהות יותר, כאשר הם עובדים על הכעסים, הסבלנות, הגאווה, העצלות, עצבות וכו', שלהם.


בדומה לאדם שיש לו יכולת מופלאה להעביר מסרים בצורה ברורה, משכנעת ונוגעת. כל עוד אינו מעמיד תלמידים תחתיו, הוא עצמו דורך במקום ואינו מתפתח במתנת השמיים שקיבל, רק ברגע שיתחיל ללמד, עם הזמן, הוא ישדרג את יכולת ההוראה שלו יותר ויותר.


יוצא שהתלמידים של אותו מורה, אומנם מקבלים ממנו את שליבם חפץ ללמוד אצלו, אך יותר מכך, המורה עצמו – מתפתח בזכות תלמידיו.


אם נשכיל להתייחס כך לילדינו, נזכה לראות בכל בית שלום בית, נחת בגידול הילדים ותהליך של שינוי לטובה בכל אחד מבני הבית.


חיזקו ואימצו!


להתראות בפרשה הבאה - ראה

אליזבת

 

לקריאת פרשת ראה לחץ כאן.


לקריאת הפרשה הקודמת ואתחנן לחץ כאן.


צרו קשר ישיר עם אליזבת

20 דקות פגישת היכרות טלפונית ללא עלות או התחייבות


או התקשרו:
054-4727068 
info@milemala.com

אנו מתחייבים לסודיות מלאה.

כל תכתובת, שיחה, מידע שיועבר ממך, לעולם לא ייחשף, יופץ ו/או יועבר לגורם אחר ולא נסחור בהם.


טואול הקמת אתרי אינטרנט