1. הבית
  2. /
  3. מאמרים
  4. /
  5. פרשת השבוע להורים וילדים
  6. /
  7. פנחס


פרשת השבוע להורים וילדים

הדרכת הורים פרטנית בשיטת אליזבת,
ניתן לקרוא בקישור כאן.


אשמח להרחיב יותר בפגישת היכרות טלפונית ללא עלות.

 

תאמו איתי פגישה.

לחצו עכשיו על צור קשר:



פעולה פשוטה זו תיהיה התחלתה של פריצת דרך בחייך.

 

שלכם, באהבה

אליזבת 




שתי הבהרות חשובות:

1. כל התיאורים המעשיים בפרשות השבוע הם במשמעות הפנימית רוחנית שלהם, ואין בהם שום קשר לפעולות הגשמיות שאנחנו מכירים מחיי היום היום.

2. ״שפת הענפים״: כדי לעזור לנו להבין מושגים מופשטים רוחניים, התורה משתמשת ב״שפת הענפים״, שלקוחה מחיי היום היום, ורק כדי לחבר אותנו למשמעות הפנימית של המושג. לשורשים.

חיפוש :

פרשת פנחס

בס״ד

 

 

 


על מה נספר מהפרשה?

נמשיך ללמוד על פנחס ומעשה הגבורה שעשה בגלל שקינא להשם, בני ישראל מתפקדים שוב, ארבעים שנה עברו, וכבר מתחילים לדבר על איזו נחלה יקבל כל שבט ובנות צלפחד קמות ואומרות את דעתן בעניין הנחלה שעליהן לקבל בארץ ישראל, השם מצווה על משה למנות את יהושע בן נון תחתיו, להמשיך ולהנהיג את בני ישראל בארץ במקומו.

 

כמו כן,

בפרשה זו ייחשפו שמותיהם של שני אנשים שהיו אנונימיים עד היום:

  1. האיש שלקח את המדינית לאהל לעיני כל ישראל.
  2. "המקושש בשבת".

 

 

בפרשה הקודמת ראינו שהעם סטה מדרך השם באמצעות הפיתוי של נשות מואב, ואיש מבני ישראל, לוקח מדינית, לעיני משה וכולם, ומביאה אל האהל.

מגפה גדולה פורצת ופנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן רואה את המעשה עם המדינית, לא חושב פעמיים, לוקח רומח, בא אליהם ודוקר את שניהם.

ורק אז המגפה נעצרת.

עשרים וארבעה אלף איש מתים במגפה.

 

 

נתחיל.

 

השם מדבר אל משה –

בזכות קידוש השם שעשה פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן, בתוך העם, נרגע הכעס שלי על בני ישראל.

לכן אמור -

הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם.     

וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

 

אם מישהו יקום ויפקפק על דרגת הכהונה שפנחס קיבל, שיידע שזוהי מתנה מהשם בזכות הקנאה שקינא להשם.

בני ישראל גרמו לפירוד בינם לבין השם כאשר התחילו לעבוד את בעל פעור, ופנחס בא וחיבר אותם חזרה לבורא.

לכן השם נותן לו ברית של שלום.

שלום מדבר על חיבור.

 

הילד הקטן בבית מרבה לקחת על עצמו מטלות, ומראה אכפתיות ורצון לעזור בכל דבר, בניגוד לאחיו הבכור.

ההורים מפרגנים ונותנים לו יותר למורת רוחו של הבכור שטוען שדווקא לו מגיע יותר, מפאת היותו הבכור, ונוהג להתנכל לאחיו לעיתים קרובות.

כיצד יש לנהוג?


בראש ובראשונה מומלץ לערוך שיחה עם כל ילדי המשפחה בנושא של ההשפעה, ואיזה ערך מוסף אדיר יש לכל עזרה בבית, אחרת כולה ברובה נופלת על ההורים.


לתת לכולם להבין שלכל אחד יש אחריות אישית אשר בעקבותיה, הבית יהפוך להיות המקום הנעים ביותר להיות בו.


במצב בו יש ילד במשפחה שנוהג להשפיע יותר משאר האחים, ואין זה חשוב אם הוא הבכור או הקטן, בהחלט יש מקום לשבח ולתת מידי פעם מתנות קטנות.


אך תמיד לתת הזדמנות לשאר הילדים לתרום את חלקם.


ואומנם לעיתים קורה שאחד מהילדים קצת עצלן יותר מהשאר, ומיוזמתו לא יעזור, לכן, ניתן לערוך רשימת מטלות בה כל אחד יקבל מטלה לפי מידת היכולת שלו.

 

בנוסף,

לערוך שיחה בנפרד עם הבכור בה יש לברר למה הוא עוזר פחות:

  • האם בגלל המשימות הרבות שמקבל בביה"ס שממילא גוזלות את רוב זמנו בהכנתן
  • האם בגלל כישור לקוי של ארגון וסדר
  • ייתכן ואינו רואה את צרכי המשפחה
  • חוסר רצון וחשק לעשות דברים מעבר להכרחיות שלו עצמו
  • חולשה של הגוף

 

ועוד....

 
חשוב שהבכור יבין ויטמיע את יכולת ההשפעה שיש לו על אחיו הקטן, להזכיר לו את כל המידות הטובות שבו, ואיך הוא, בלי שישים לב, מהווה באופן תדיר דוגמא לחיקוי עבור שאר הקטנים.

אם קיימת עוינות בין האחים, מומלץ לברר את השורש שלה.

לרוב נובעת מתכונה בסיסית של אחד מהם הגורמת לקנאה אצל האחר.

             

*** המלצה זו דורשת הרחבה והדרכה פרטנית!

ישנה התייחסות ברורה גם וכמובן למבנה האישיות של ההורה והילד.

 


וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית--זִמְרִי, בֶּן-סָלוּא:  נְשִׂיא בֵית-אָב, לַשִּׁמְעֹנִי.     

מידה כנגד מידה.

פנחס הובא בשמו המלא, כך גם זימרי – הובא עם כל הייחוס שלו.

בפרשת בלק ראינו ששמו טרם הותר לפרסום:

ואילו כעת, שמו נחשף וגם התואר שלו.

מדוע נחשף רק עכשיו?

  1. למען יראו ויראו. לא ניתן להתחמק מפרסום שמו של החוטא.
  2. רק לאחר שפנחס מקבל את ההכרה על המעשה שעשה והמתנה שקיבל,
    ניתן לחשוף בהכפשה את שמו של החוטא.

 

נשאלת השאלה,

איך ייתכן שבני ישראל שהיו במדרגה כ"כ גבוהה, נפלו והתפתו לנשות מואב?

והתשובה ברורה.

ברגע שהובא לידיעתם שגדולים הם, כמו שראה בלעם בפרשת בלק:

וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-יִשְׂרָאֵל, שֹׁכֵן, לִשְׁבָטָיו; וַתְּהִי עָלָיו, רוּחַ אֱלֹקים.

הם התחילו להחשיב את עצמם. ומכאן באה הנפילה.


בנוסף,

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב

העם החל לשוטט, לטייל, לצאת מהמסגרת שלהם, והמקום הזה גרם להם לרצות דברים אחרים מעבר להליכה בדרך השם.


ברגע שיש חיסרון, הפיתוי מייד מופיע, לכן קל היה לפתות אותם.

 

האם נכון להחמיא לילד לעיתים קרובות?

באיזה אופן ועל מה?

בהחלט יש להחמיא לילד, וכמה שיותר, אך יש להיצמד לשבח של תכונותיו הטובות, והתנהלותו הנעימה.

מחמאות המתייחסות למראה, בעלות ערך פחות ולרוב, חסרות תועלת.

ילד יפה - כך נולד.

הוא לא עשה דבר על מנת לקבל את המראה המיוחד שלו.

זה עבר בגנים.

זהו.

כמו להיוולד עם גפיים.

אף אחד לא מתלהב שיש לאדם אחר שתי רגליים ושתי ידיים.

 

לכן,

המחמאות על המראה החיצוני מיותרות בעליל.

 

לא רק זאת,

ריבוי מחמאות כאלו גורמות לו להיות פאסיבי, לא ימצא עניין במאמץ של פיתוח תכונות טובות שבו, מאחר ובלאו הכי הוא אהוב ומקובל, ובכל מקרה כבר מקבל את המנה היומית של תשומת הלב.

 

בנוסף,

כאשר הדגש הוא רק על החיצוניות או רובו בה, הילד מפתח תלות במראה שלו, שואב ממנו את בטחונו העצמי, וכאשר ייכנס לתקופה בה השינויים בגוף יתנו את אותותיהם ללא רחמים, הילד עלול להגיע מהר מאוד להערכה עצמית שלילית, ומכאן נסללת הדרך לפגיעות ייתר, חוסר יוזמה, התנגדות ומרד, תסכולים ועוד היד נטויה.

 

מכאן,

  • ככל שנאיר בילד את תכונותיו החיוביות
  • נשבח אותו על מעשיו המצוינים
  • נהלל את יכולת ההתגברות האדירה ברגעי משבר
  • נפתח את כושר היצירה שלו שבעזרתו יגיע לפתרונות מעשיים
    במצבים בעלי מבוי סתום
  • נפרגן בכל נתינה, ולו הקטנה ביותר
  • נדגיש בפניו לעיתים קרובות את החשיבות הגדולה לאין ערוך
    של הפנימיות מול החיצוניות

 

כל אלו

  • יעזרו לילד להבחין בנקל בין אמת לשקר
  • ימנעו ממנו הפרעות נפשיות בעתיד
  • יעצבו את אישיותו באמצעות תכונות שרכש
    להיות מסוגל להתמודד בסטיות המפתיעות שבדרך
  • יסיטו כלפי מעלה באופן דרסטי את עקומת השמחה בילד
    ללא תלות בגורם חיצוני –

    ועם הזמן הופך להיות ילד שמח, שלם עם עצמו, בעל הערכה עצמית גבוהה וחברותי.

 

 

וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת-צוּר:  רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן, הוּא. 

פנחס יצא להכות בנשיא בית אב של שבט שמעון.

על אף הייחוס שלו, פנחס לא היסס, ולא פחד.

כמו כן, גם לכזבי היה ייחוס במדין – אך פנחס היה נחוש לקדש את השם.

 

 

השם אומר אל משה –

צרור את המדינים ותכו בהם.

כי הם האויבים שלכם, והם הטעו ורימו אתכם על דבר פעור, וכזבי בת נשיא מדין.

 

איך בכלל התחיל סיפור מדין?

 

  • אברהם לוקח את קטורה, ואחד מהבנים שהיא מביאה עם אברהם הוא מדין.

" וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה.  
וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ." (בראשית כה א' ב')

 

  • בזמן שמשה היה בבית פרעה, ולאחר שהכה את האיש המצרי, ורואה שהמעשה התגלה – הוא בורח למדין.

 

"וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר." (שמות, ב', טו).

 

  • משה יושב על הבאר ושבע בנותיו של כהן מדין – באות לשאוב מים

 

"וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן." (שמות, ב, טז).

 

יתרו, כהן מדין, נותן למשה את ציפורה ביתו לו לאשה, ומשה נשאר אצל יתרו במדין, רועה את הצאן שלו, עד לגילוי השם בסנה הבוער בהר חורב.

 

  • יתרו, כהן מדין, מגלה את כל הטוב שעשה השם לבני ישראל.

"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹקים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם." (שמות, יח, א).

 

  • יתרו חוזר בתשובה ועוזב את העבודה הזרה.

 

"וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם." (שמות, יח, י)

 

  • מואב ומדין, שני עמים אויבים, חוברים יחד לגרש את ישראל.

 

 

"וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא." (במדבר, כב, ד).

 

״מדין״ – הוא כח המשויך לקנאה והמריבה, מדין מלשון מדון.

 

מכאן יוצא,

שמדין מאז ומעולם היו אויביהם של בני ישראל.

 

אחרי המגפה, אומר השם אל משה ואל אלעזר בן אהרון הכהן – לספור את בני ישראל בני עשרים ומעלה.

בספירה זו אנו רואים שמספרם של שבט שמעון ירד לשליש.

אֵלֶּה, מִשְׁפְּחֹת הַשִּׁמְעֹנִי--שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף, וּמָאתָיִם.

ואילו בספירה הקודמת:

פְּקֻדֵיהֶם, לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן--תִּשְׁעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף, וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת. (במדבר א כג.)

 

ניתן להבין שהמגפה הגדולה שהיתה, פגעה בעיקר בשבט שמעון.

 

המשפחות על שמותיהן מצוינות בפרשה, ואנו שומעים לראשונה את השם - צלפחד בן חפר, משבט מנשה, שהביא רק בנות, מיד נלמד עליהן.

 

בני ישראל כבר קרבים מאוד לכניסתם לארץ ישראל, לאחר ארבעים שנה במדבר, והנה השם מבקש ממשה לתת לכל שבט נחלה בארץ, לפי מספר הנפשות שיש בכל שבט.

למי שיש הרבה – יקבל נחלה גדולה יותר, וכן ההיפך.

מלבד שבט לוי, כי לא יקבלו נחלה בתוך בני ישראל.

 

עַל-פִּי, הַגּוֹרָל, תֵּחָלֵק, נַחֲלָתוֹ--בֵּין רַב, לִמְעָט. 

 

סוף מעשה במחשבה תחילה.

איך אפשר ללמד ילד שמעשיו עומדים ביחס ישיר למחשבה שהיתה בו?

ברוב המיקרים הדבר נשען על ניסוי וטעייה.

הבעייה נובעת מהשכחה, ואי הטמעת ההשלכה של מצב אחד לאחר.


תינוק נוהג לחקות, ולומד את התגובה של הסביבה לסיפוק רצונו.


ככל שגדל, הוא מתבקש לעבור שינוי מחיקוי פסיבי לעיבוד וארגון החשיבה.

  • יש לעבוד עם הילד על הראייה לטווח הרחוק,
    ולא להיצמד רק על ההסתכלות המרחבית של כאן ועכשיו.
  • להרבות בסיפורים ודוגמאות של תוצאות מעשים שהיו ללא תכנון.
  • להציב מטרות קלות הדורשות תוכנית מפורטת, ולעבוד עליה יחד.
  • לנתח לעומק כל מצב בו התקבלו השלכות לא טובות,
    ולבקש מהילד לערוך חישוב מחודש – איך היה עושה אחרת.

 

החשוב ביותר - לשבח את הילד בכל פעולה יוצאת דופן של תכנון.

  

!הגורל אינו תלוש ממעשה האדם.

כל אדם קובע את גורלו על פי מהלכיו.

לעיתים האדם יתעלם מהפעולות הכי קטנות שלו,
אך למעשה,

הן אלו שמכריעות איזו דלת תיפתח לו בהמשך הדרך.

 

 


לכן,

על פי גורל, הכוונה – עפ"י מעשיהם של כל אחד מהשבטים – ביחס ישיר הם התמעטו או התרבו, ובהתאם יקבלו את גודל הנחלה בישראל.

 

וכך התפקדו בני ישראל בערבות מואב, על ירדן ירחו.

 

והנה,

חמשת בנות צלפחד בן חפר, משבט מנשה, מתקרבות ונעמדות לפני משה, אלעזר הכהן, הנשיאים והעדה ואומרות:

אבא שלנו מת במדבר בגלל חטא שחטא, ולא היו לו בנים

לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ.                

 

משה מעלה את הבקשה של הבנות להשם
והשם אומר –

כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת--
נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם;
וְהַעֲבַרְתָּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן, לָהֶן.

 

צלפחד הוא ״המקושש בשבת״ שלמדנו בפרשת שלח.


תזכורת קטנה למעשה שעשה:

לאחר שהשם כועס על בני ישראל, וקובע שכעת הם יסתובבו במדבר ארבעים שנה, ואף משה אומר שכעת השם לא עם העם,
עולה השאלה - אז לשם מה המצוות?!

צלפחד הלך לקושש עצים בשבת.

לקושש - מלשון - קושיה, שאלה קשה, כמו הקושיות של פסח...

שבת הוא זמן של חיבור ושלום, לא זמן של העלאת ספקות.

ועל כך נענש.

 

כעת, לאחר ארבעים שנה, בנות צלפחד שהיו חכמות ומלאות תעוזה, לא היה בהן חשש מלהביע את השאלה והבקשה שלהן לפני כל הגדולים, מאחר והן רצו עד מאוד, והאמינו בארץ ישראל, להבדיל מאנשים אחרים בעם שאמרו:

"נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה." (במדבר, יד,ד).

 

החטא שחטא האב, אומרות הבנות, לא השפיע על אנשים אחרים, אלא רק על עצמו, הוא לא החטיא אף אחד, לכן לא מגיע להן להיענש.

ואכן, בזכות הבקשה שלהן, השם מוסיף סעיף חדש בחוק הירושה, שגם בנות יורשות במידה ואין בנים.

 

שמות בנות צלפחד הן:

מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה.        

 

ראשי תיבות של שמותיהן הוא:

מנחמת

אם נהפוך את האותיות נוכל לראות
שהשם מחל לצלפחד על חטאו - נחם מת.

 

מהי הסיבה הרוחנית שבזכותה קיבלו בנות צלפחד נחלה בישראל?

בואו ניזכר במושגים שכבר למדנו:

 

ארץ – רצון

ישראל – ישר לבורא

אשה –רצון לקבל שלי על מנת שיהיה לי

 

הבקשה של בנות צלפחד הוא בעצם:

העלאת החיסרון של הרצון לקבל לעצמי עבור עצמי –

להפוך אותו להיות רצון לקבל על מנת לתת לזולת.

 

ולכן קיבלו מקום, "נחלה", שאפשר שם לעשות עבודה על הרצון הזה.

ובאיזה מקום ניתן לעשות עבודת השפעה?

בתוך הרצון להשפיע, משמע – "ארץ ישראל".

 

 

 

אומר השם אל משה –

 

עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה; וּרְאֵה, אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.          

וְרָאִיתָה אֹתָהּ, וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל-עַמֶּיךָ גַּם-אָתָּה, כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף, אַהֲרֹן אָחִיךָ.          

כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר-צִן, בִּמְרִיבַת הָעֵדָה, לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם, לְעֵינֵיהֶם:  הֵם מֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ, מִדְבַּר-צִן.     

 

משה מיד אומר להשם –

השם ישים איש על העדה, שיצא לפניהם, יבוא לפניהם, יוציא ויביא אותם, שלא יהיו עדת השם כמו צאן ללא רועה.

 

האח הגדול מחליט שאינו רוצה יותר לשמור על אחיו הקטן, מאחר ולטענתו הקטן כבר יכול לדאוג לעצמו.

האם לאפשר זאת?

בזמן בו הילדים נשארים לבד בבית, אין לאפשר מצב של אנרכיה, שכל אחד עושה ככל העולה על רוחו.

לילד הבכור, לרוב, יש זכויות מעל שאר האחים, מקבל ראשון מתנות יקרות ערך, בעל חופש פעולה רחב יותר מהשאר, זמן כיבוי אורות מאוחר יותר, ועוד הטבות מרובות.


במידה והאח הגדול מסרב לשמור על אחיו הקטן, כך סתם, ללא סיבה הגיונית, המתנגשת עם הזמן שעליו לתת לשמירה, וכאשר אין ברירה, יש לדאוג לשמרטף, אך לציין בפני הבכור, שהתשלום יקוזז מדמי הכיס שלו.


לצד כל ההטבות שהילד מקבל בזכות העובדה להיותו הבכור, מונחות חובות שעליו למלא.
אחת מהן, שמירה על האחים הקטנים.


כשאין סמכות הורית בבית, מוכרח שיהיה אחד שמנהיג את השאר.

 



אומר השם אל משה –

קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן--אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ; וְסָמַכְתָּ אֶת-יָדְךָ, עָלָיו

 

למדנו בפרשת כי תישא, שהשם נתן חכמת לב לבצלאל שכבר היה חכם.

וּבְלֵב כָּל-חֲכַם-לֵב, נָתַתִּי חָכְמָה; (שמות, לא, ו).


כלומר,

השם נותן חכמה למי שמבקש, מכוון ורוצה להיות במקום הזה.

 

וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ, לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל-הָעֵדָה; וְצִוִּיתָה אֹתוֹ, לְעֵינֵיהֶם.  

וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ, עָלָיו--לְמַעַן יִשְׁמְעוּ, כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.      

וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד, וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה':  עַל-פִּיו יֵצְאוּ וְעַל-פִּיו יָבֹאוּ, הוּא וְכָל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ--וְכָל-הָעֵדָה. 

 

ולמה דווקא יהושע ולא אחד מבני משה?

מאחר ויהושע היה משרת נאמן של משה, כיבד אותו ועזר בכל דבר שמשה נצטרך לו, לכן, לפי הדרך שהסב נחת רוח למשה, כעת גם ייעשה כמיטב יכולתו לשרת ולהוביל את העם.

 




 

בפרשה זו למדנו שהשם לאו דווקא מעדיף ומקדם את האנשים בעלי הייחוס, או בכח הזכות של האב, אלא אך ורק ובזכות התנהגותם.

1.         פנחס, מקנא להשם, ויוצא על דעת עצמו לממש את קנאתו

2.         בנות צלפחד, באות ומשמיעות את דעתן מול משה, בדרישה לנחלה בישראל.
3.         יהושע בן נון, בעל מסירות נפש ונאמנות למשה ללא גבולות.

 

ואילו מתנות קיבלו?

1.         פנחס – כהונה לתמיד

2.         בנות צלפחד – נחלה בישראל

3.         יהושע בן נון זכה להחליף את משה בהנהגת העם.

 

 

אומנם ראינו כבר בעניין של נדב ואביהוא, שעל אף שהיו בניהם של אהרון הכהן,
השם לא ויתר להם, ונענשו.


בפרשה זו, ביתר שאת,
אנו לומדים על שלושה מיקרים
הממחישים בבירור
שאין פרוטקציה אצל השם
ואין נפוטיזם.
 
מגיע לך לפי התנהגותך?
תקבל – ובגדול!
 



להתראות בפרשה הבאה - מטות-מסעי

אליזבת ☺


לקריאת פרשת מטות-מסעי לחץ כאן.


לקריאת הפרשה הקודמת בלק לחץ כאן.


צרו קשר ישיר עם אליזבת

20 דקות פגישת היכרות טלפונית ללא עלות או התחייבות


או התקשרו:
054-4727068 
info@milemala.com

אנו מתחייבים לסודיות מלאה.

כל תכתובת, שיחה, מידע שיועבר ממך, לעולם לא ייחשף, יופץ ו/או יועבר לגורם אחר ולא נסחור בהם.


טואול הקמת אתרי אינטרנט