1. הבית
  2. /
  3. מאמרים
  4. /
  5. פרשת השבוע להורים וילדים
  6. /
  7. שלח


פרשת השבוע להורים וילדים

הדרכת הורים פרטנית בשיטת אליזבת,
ניתן לקרוא בקישור כאן.


אשמח להרחיב יותר בפגישת היכרות טלפונית ללא עלות.

 

תאמו איתי פגישה.

לחצו עכשיו על צור קשר:



פעולה פשוטה זו תיהיה התחלתה של פריצת דרך בחייך.

 

שלכם, באהבה

אליזבת 




שתי הבהרות חשובות:

1. כל התיאורים המעשיים בפרשות השבוע הם במשמעות הפנימית רוחנית שלהם, ואין בהם שום קשר לפעולות הגשמיות שאנחנו מכירים מחיי היום היום.

2. ״שפת הענפים״: כדי לעזור לנו להבין מושגים מופשטים רוחניים, התורה משתמשת ב״שפת הענפים״, שלקוחה מחיי היום היום, ורק כדי לחבר אותנו למשמעות הפנימית של המושג. לשורשים.

חיפוש :

פרשת שלח

בס"ד



על מה נספר מהפרשה?


מרגלים נשלחים לארץ וחוזרים עם בשורות רעות, העם מאמין להם, ורגע לפני שנכנסים לארץ, הכל מתהפך.

נכיר את המקושש בשבת, סיפור שלכאורה נראה סתמי, אך טומן בחובו מסר גדול וחשוב לעם.

 

נתחיל.

 

בפרשה הקודמת ראינו שבני ישראל כבר ממש קרובים להיכנס לארץ ישראל, ובגלל מעשה מרים הנביאה שדיברה לשון הרע, כולם מתעכבים שבוע עד אשר מרים מחלימה מהצרעת וחוזרת למחנה.

היתה זו הזדמנות טובה עבור העם להיווכח וללמוד מהו העונש עבור דיבור לשון הרע, לכן עדיין כשהזיכרון עוד טרי במוחם אומר השם למשה -

שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:  אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ--כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם.


נשאלת כאן שאלה:

הרי השם הבטיח את הארץ כבר לאברהם, הרבה מאוד שנים לפני, וחזר על הבטחה זו פעמים רבות.

ואומנם בני ישראל שהיו במצרים לא הכירו את הארץ, אבל שמעו שוב ושוב שמחכה להם ארץ זבת חלב ודבש:

"וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ." (שמות, ג, יז)

ומסתובבים שנה במדבר וככל הנראה מדברים על הארץ אליה אמורים להיכנס, בהבטחת השם שאותה ייתן לבני ישראל, ורק להם!


אז איך ייתכן שלפתע, דקה לפני שסוף סוף נכנסים, השם מבקש ממשה שישלח אנשים לתור, לחפש בארץ??

האם השם צריך חלילה את האישור של בני ישראל לבדוק אם הארץ טובה??


ושאלה נוספת:

למה נשלחו כל נשיאי ישראל? הרי אפשר היה לשלוח רק אחדים מהם.


ובאמת,

כל נשיא הוא ראש שבט, וכולם מקשיבים ומקבלים את עצתו.

היתה כאן הזדמנות עבור בני ישראל להיות בשותפות עם השם.

"אַל תִּקְרֵי עַמִּי אֶלָּא עִמִּי אָתָּה, לִהְיוֹת שֻׁתָּף עִמִּי". (הקדמת ספר הזוהר, מאמר ״עמי אתה בשותפא״).


כלומר,

לא רק שהשם אומר שהארץ היא טובה, אלא כל הנשיאים, ודרכם - כל העם, מסכימים ורוצים להיות בארץ.


ההורים רוצים לארגן טיול לכל המשפחה. איך ניתן להלהיב את אותם שקצת מתנגדים לצאת מהשיגרה?

  1. כדאי ליידע את כולם זמן ניכר לפני מועד הטיול, משום שאם יוחלט על הטיול בבוקר, רוב הסיכויים שתיהיה התנגדות.
  2. מומלץ ללמוד ביחד את יעד הטיול, להסתכל במפה, לבחור מסלולים, לחפש אטרקציות מעניינות במקום, שעשויות להתאים לכל בני המשפחה.
  3. אם מחליטים לקחת אוכל מהבית, לתשאל את כל בני המשפחה מה ירצו לאכול, ולתת תפקיד לכל אחד בהכנת המאכלים ותחום אחריות סביר לפי גילאים בהכנת וארגון הדברים שיצטרכו לטיול.
  4. להחליט מראש אם יש צורך בטלפונים, או כל מכשיר מסיח את הדעת אחר בטיול, ואם כן – לתחום את הזמן בו כל אחד יכול להשתמש במכשיר שהביא.
  5. להכין רשימת שירים לדרך, כדאי להכיר אותם לפני – עם המילים.
  6. משחקי חברה שונים לרכב ומחוצה לו, בהתאם לגילאים.
  7. אם למחרת הטיול יש יום לימודים, או התחייבות אחרת – להכין עוד לפני הטיול את כל הדברים שנדרשים עבור היום הזה (בגדים, תיק וכו').
  8. להחליט על שעת חזרה משוערת.

 

משה שולח את ראשי בני ישראל, ומוסיף למשרת הנאמן שלו את האות י בשמו - וקורא לו יהושע.

האות י היא האות הראשונה של שם השם, במעשה זה רצה משה לתת הגנה ליהושע שלא יקבל השפעה שלילית משאר הנשיאים.

אפשר להבין מהפעולה הזו שמשה כבר הבין מדוע השם מבקש לשלוח אנשים לתור את הארץ, ויותר מכך, ידע שככל הנראה הם יחזרו עם בשורות לא טובות לכן ביקש להגן עליו מפניהם.


משה אומר לנשיאים לעלות לארץ ולראות איך הארץ והעם:

האם העם חזק או חלש, הרבה או מעט, והאם הארץ שמנה או רזה, האם יש בה עץ או לא.

ומוסיף משה:

וְהִתְחַזַּקְתֶּם, וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ;

למה אומר - והתחזקתם?

היה כאן רמז של משה שייתכן ויראו דברים שלא יאהבו אשר עלולים להחליש את האמונה שלהם.

לכן, אומר – והתחזקתם - כלומר, תזכרו שיש לבני ישראל את השגחת השם ואין צורך לפחד!

 

והמרגלים עולים לתור את הארץ.

וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב, וַיָּבֹא עַד-חֶבְרוֹן,

אם כתוב - ויעלו - למה לא ממשיך - ויבואו?

משום שרק אחד הגיע עד חברון.

מה יש בחברון?

מערת המכפלה שם קבורים האבות אברהם ויצחק, והאימהות שרה, רבקה ולאה.

פרשת ויחי, כט:

וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי.   בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר.   שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה.

 

אחד המרגלים התפצל מהשאר והגיע לבדו לחברון. המטרה שלו היתה ללכת לקברי האבות הטמונים שם להתפלל ולבקש שזכותם תגן עליו.

 

מגיעים כל המרגלים עד נחל אשכול, שניים לוקחים אשכול, ורימונים ותאנים.

וחוזרים למחנה ישראל לאחר 40 יום שתרו את הארץ.

 


באים כל המרגלים ומראים את פירות הארץ, ואומרים - שאכן הארץ היא זבת חלב ודבש

אבל,

יש ענקים בארץ, והעם הוא חזק, והערים בצורות, וגם:

עֲמָלֵק יוֹשֵׁב, בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב; וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי, יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם, וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן.      


למדנו בפרשת בשלח ש"עמלק" הוא הספק.

כאשר עלה ספק בבני ישראל אם השם נמצא בתוכם ומשגיח עליהם, הגיע עמלק ונלחם בהם.


המרגלים אומרים - עֲמָלֵק יוֹשֵׁב, בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב;

כלומר,

ממש בסמוך אליהם, בכניסה לארץ, הוא נמצא, ויהיו חייבים לעבור דרכם.

המרגלים רוצים להפחיד את העם כי הספק קינן בהם וידעו שזיכרון המלחמה בספק של העם לפני שנה, עדיין קיים.

 

כלב משתיק ואומר -

עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ--כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ.

כעת אנו רואים שהמרגל שהלך לקברי האבות בחברון היה כלב.

הוא היה חייב להתפלל ולבקש שזכותם תגן עליו, להאמין למעלה מהדעת שכל מה שהוא עומד לראות בארץ יהיה רק טוב ולא להיות מושפע משום עצה אחרת שתנסה לחרב את אמונתו!


זוהי כוחה של התפילה.


אנחנו לא יכולים לסמוך על עצמנו, מראה העיניים שלנו, השכל הישר שמנחה אותנו על פי ניסיון העבר, או עצה כזו או אחרת של אדם אחר.

בזכות התפילה, אנחנו מתחברים למי שטווה את התכנית מלכתחילה, ועצם ההתקשרות באמצעות התפילה נוכל לראות ולהבין איך הרבה פעמים המציאות מטעה אותנו.


לאחרונה אנחנו רואים את הילד שלנו ממעט לדבר ולהסתגר.
איך נוכל לגרום לו לבטוח בנו ולהיפתח אלינו שוב?

אם הילד נהג בעבר לשתף ולספר וכעת יצר ריחוק, יש לנסות לגשש תחילה בסביבה שלו, לבדוק עם שאר האחים, חברים מהשכונה/ ביה"ס – אם ניתן, לראות מה הדבר יוצא הדופן שקרה.

בד בבד לנסות לשאול ישירות את הילד מה השתנה, ובמידה ואינו מעוניין לשתף, לציין בפניו שבכל זמן שירצה – תשמחו להוות אוזן קשבת.
הדגש הוא באמת על הצעה של קשב בלבד, ואכן לעמוד מאחורי הבטחה זו, מאחר ולעיתים הילד ימאן לשתף מחמת ביקורת שעלול להתקבל חזרה, וכל רצונו יהיה – הקשבה נטו.


אפשר לספר לו סיפור על עצמכם כשהייתם בגילו, הדומה למצב בו הוא נמצא כעת (מתרחק), או לספר סיפור דימיוני באותו נושא.


כמו כן,

מומלץ ליצור "פינת תפילה":

להחליט על פינה מיוחדת ששם יוכל לשבת בכל פעם שירגיש צורך להתבודד, ואולי אפילו לדבר אל עצמו בלחש.

להניח בפינה זו אבנים או כל דבר אחר שאוהב מהטבע.
אפשר להדליק נר קטן באמצע, אך אם מציבים נר - ה"פינה" חייבת להיות במקום מרכזי בבית, וכל מערך האבנים והנר יונח על תבנית אלומיניום גדולה ויש גישה וקשר עין תמידי מכל מקום בו נמצאים בבית, על מנת להשגיח, כמו כן, הדבר תלוי כמובן בגיל הילד ובמידת האחריות שבו.


להציע לילד לשבת ב"פינת התפילה" בכל פעם שירצה לפרוק את שעל ליבו ועדיין לא מרגיש בנוח לעשות זאת מול אדם אחר.
במידה וההורה חרד ודואג בגלל ההסתגרות - הוא יכול להיות קשוב בזמן התפילה של הילד, שוב – בהתאם לגיל שלו.


החשוב ביותר – דריכות ועירנות לשינויים שחלים בילד.

לעיתים הילד עשוי לעשות פעולות כמעט בלתי מורגשות לקראת התקרבות, וחוסר תשומת הלב במצבו המסתגר, עלול להחזירו ל"קונכיה" שלו.

 

 


והמרגלים האחרים אומרים:

לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם:  כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ.

 

למדנו בפרשת משפטים:

"לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת." 

כלומר,

אם יש אנשים המבקשים להטות משפט לצד הרע, אל תלך אחרי כולם ותאמר שבגלל שכולם עושים כך גם אני אעשה, אלא פשוט תאמר את הדעה שלך.

 

לילדה בכיתה יש רטייה על העין, וכולם נוהגים לצחוק עליה.
הילדה שלנו מרחמת עליה אבל לא רוצה להיות יוצאת דופן מהשאר.
איך נראה לה מה נכון לעשות?

ללמד את הילדה על כוחה של ההשפעה, ואיך היא תורמת לילדה עם הרטייה כמו גם לשאר הילדים, על ידי כך שהיא מהווה דוגמא לייחודיות ומקוריות ואינה נסחפת עם הזרם.


פעולה זו עם הזמן תגרום לחיקוי של הסביבה, מאחר וכאשר אדם מתנהל באופן שונה מהסביבה, בהשפעה טובה, הוא משתמש בהמון אומץ ותעוזה – ואלו תכונות שמסירות כל פחד.


לעודד אותה להתחבר עם אותה ילדה, ולמצוא את המכנה המשותף ביניהן, ובינה לבין חברותיה ועל בסיס זה לנסות לחבר אותה עם עוד חברות.


אך לשים לב:
עם ילדה בעלת חמלה לבריות, יש לפתח את התכונה לתיעול הרחמים החוצה, מאחר והרבה פעמים הרחמים הללו נהפכים להיות רחמים עצמיים הרסניים.


***
המלצה זו דורשת הרחבה והדרכה פרטנית!

ישנה התייחסות ברורה גם וכמובן למבנה האישיות של ההורה והילד.

 

 


והמרגלים האחרים מוסיפים בדיבת הארץ - :

אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת.

״ארץ״ היא כוונה לרצון.

הרצון של היושבים הוא בכוונה של קבלה עצמית, רוצים עוד ועוד עד שהרצון אוכל את הרוצה אותו. האנשים מלאים בחשיבות עצמית.

 

וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק--מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.

הכל נמצא בדימיון.

האדם מבקש להכניע את הייצר הרע והדבר נראה לו בלתי אפשרי, עד שהוא נראה בעיני עצמו כמו חגב, קטן כל כך וחלש, ולאט לאט משליך על מי שעומד מולו כח ועוצמה כמו ענק מימדים, ומדמיין בעיני רוחו שאותו ענק שהעצים, גם הוא רואה אותו כקטן.

והכל רק נמצא במשחקי התפקידים במחשבה ודבר לא במציאות...

 

וכל בני ישראל מתחילים לבכות בלילה ההוא ומתלוננים על משה ואהרון ואומרים:

לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ-מָתְנוּ.    

שוכחים לחלוטין את כל מה שעשה עבורם השם עד היום, כל הניסים הגלויים נשכחו כלא היו, עד שמבקשים הם למות.


וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לִנְפֹּל בַּחֶרֶב--נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ, יִהְיוּ לָבַז; הֲלוֹא טוֹב לָנוּ, שׁוּב מִצְרָיְמָה.

ואומרים כולם:

נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה.      


כלומר,

ניתן עלינו ראש אחר, מנהיג שיוביל אותנו.


רצון דומה כזה של העם ראינו בפרשת כי תשא, כאשר בני ישראל ביקשו מנהיג אחר – וקיבלו עגל.


משה ואהרון נופלים על פניהם, לפני קהל העדה, ויהושע בן נון וכלב בן יפונה קורעים את בגדיהם.


בפרשת וישב ראינו שיעקב קורע את שמלותיו כאשר מביאים לו את הכותנת מגואלת בדם של יוסף.
הקריעה של הבגד מצביעה על עניין רוחני בו האדם מרגיש שמשהו נקרע ממנו, כמו אהוב שנפטר, וזה קורע אותו מבפנים.

ואומרים:

הָאָרֶץ, אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ--טוֹבָה הָאָרֶץ, מְאֹד מְאֹד.  


איפה ראינו בתורה שכתוב ״מאוד מאוד״?

"וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם."

בעת המבול, בפרשת נח, המים כיסו את ההרים וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם.

גם שם ישנה סמיכות במילים "מאוד מאוד" למילה "הארץ".

יש כאן רמז מה עלול לקרות בגלל ההרשעה את הארץ.


ומוסיפים:

אִם-חָפֵץ בָּנוּ, השם--וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וּנְתָנָהּ לָנוּ:  אֶרֶץ, אֲשֶׁר-הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

אבל בהשם לא תמרדו, ולא תפחדו מהעמים שיושבים בארץ, כי אנחנו מתגברים עליהם בקלות, ואין להם דבר שיגן עליהם. השם איתנו, אל תפחדו!


וכל העדה כבר מתכוונת להתחיל לזרוק עליהם אבנים,
כאשר לפתע -
כבוד השם נראה באוהל מועד אל כל בני ישראל.


אומר השם אל משה -

עם כל האותות שעשיתי, עד מתי העם הזה לא יאמין בי??

אני אכה אותו בדבר, וממך אעשה גוי גדול.


ומשה עונה -

במצרים שמעו שהוצאת בכח שלך את העם הזה מתוכו,
וגם שמעו עמים אחרים שאתה השם בתוך העם,
ונראה לעם עין בעין,
ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם ביום,
ובעמוד אש בלילה.


מה הכוונה להיראות עין בעין?

כאשר השם רואה את עבודת השם של האדם,
וגם האדם עצמו רואה את ההשגחה של השם עליו - זהו ״עין בעין״.

כך היו בני ישראל כאשר קיבלו את התורה.


משה מוסיף -

אם תמית את כל העם ביום אחד יגידו הגויים
שהשם לא יכול היה להביא את העם אל הארץ שנשבע להם, ושחט אותם במדבר.


ומבקש -

סְלַח-נָא, לַעֲו‍ֹן הָעָם הַזֶּה--כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ; וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה, מִמִּצְרַיִם וְעַד-הֵנָּה.


עונה השם -

סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ.  


אבל,

כל האנשים שרואים את הכבוד והאותות שלי שעשיתי במצרים ובמדבר
וניסו אותי עשר פעמים ולא שמעו בקולי -
לא יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותיהם.


בני ישראל הלכו במדבר, במקום שומם לחלוטין מבודד מכל מקום בעולם, המרגלים שעלו לתור את הארץ וראו את הפירות הגדולים של הארץ, היו יכולים לראות את הרמזים החבויים שהטוב ומיטיב של הבורא לאו דווקא נראה בגלוי, ויותר מזאת – המרגלים עלו לארץ וחזרו אחרי 40 יום, ולאור התיאור שלהם שהתושבים הם ענקים ומפחידים, הרי הם חזרו בשלום.

אז מי השגיח עליהם בכל אותם 40 ימים??

מהמקום הזה בני ישראל היו אמורים להיות בדרגה בה הם מגיעים למסירות נפש בעבודת השם.

 

והשם מוסיף -

ועבדי כלב, בגלל שהוא התנהג בשונה משאר המרגלים, אביא אותו לארץ, והצאצאים שלו יקבלו את הנחלה שלו.


והשם מסיים את השיחה בינו לבין משה -

מָחָר, פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר--דֶּרֶךְ יַם-סוּף!

תעשו אחורה פנה - ותחזרו למדבר.

כעת השם מדבר אל משה ואהרון -

עד מתי יהיו תלונות בני ישראל עלי?

כמו שביקשתם באוזני - כך אעשה לכם.

(מה ביקשו? - לו מתנו במדבר!)

במדבר הזה יפלו כל אלה שהם בני עשרים שנה ומעלה למעט כלב בן יפונה ויהושע בן נון, ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה, בדיוק לפי מספר הימים שתרו המרגלים את הארץ, על כל יום - שנה במדבר.

 

אבל רגע,
נעצור ונראה מה קרה ב
פרשת בשלח:

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן."


משמע,

כבר שם היה ידוע שבני ישראל יסתובבו במדבר 40 שנה, אז איך ייתכן שעכשיו נאמר שילכו ארבעים שנה כעונש על הוצאת הדיבה של הארץ?

בדיוק כמו שראינו שמשה ביקש להימחק מהספר אם לא יסלח לבני ישראל לאחר חטא העגל, והוא אכן נמחק מהפרשה הקודמת בה ביקש זאת.


אנו לומדים שבספר השם - התורה -

וַיֹּאמֶר השם, אֶל-מֹשֶׁה:  מִי אֲשֶׁר חָטָא-לִי, אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי. (פרשת כי תשא)

- כבר הכל כתוב, ואילו אנו מגלים בכל פעם דבר נוסף.


השם עשה עושה וייעשה המעשים כולם.

 


וכל המרגלים שהוציאו דיבה על הארץ מתו מייד במגפה מלפני השם.


למה חשוב לציין - לפני השם?

במקרה של מרים הנביאה, בפרשת בהעלותך, קודם השם הלך ורק אז מרים נהפכה להיות מצורעת.

וַיִּחַר-אַף השם בָּם, וַיֵּלַךְ.  

וְהֶעָנָן, סָר מֵעַל הָאֹהֶל, וְהִנֵּה מִרְיָם, מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג; וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל-מִרְיָם, וְהִנֵּה מְצֹרָעַת.        


מכאן אנחנו לומדים,

שמידת הרחמים והחסד איפשרו והסכימו להמית את המרגלים, והשם לא הלך לפני שמתו.

כלומר, החטא היה כל כך גדול שכבר אי אפשר היה לבקש את מידת החסד שתתערב על מנת להקל על העונש, כי החסד היה נוכח בזמן העונש שלהם!

לא היה טעם להתפלל.
להבדיל מהמקרה של מרים הנביאה שמשה מיד התפלל "אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ."

המרגלים, מתפקידם היה להתעלם מהדברים שכביכול נראה להם אמת, שגם אם היו אמת, היה עליהם למצוא מה טוב באמת הזאת שמצאו, ולהפוך את האמת שחשבו אותה כלא טובה - לטובה.
איך?

באמונה למעלה מהדעת.
במקום הזה, כל הגבולות נפרצים והכל אפשרי.

להחזיק במחשבה ולראות רק את הטוב שהבורא רוצה לתת.

אך הם לא עשו זאת.
והם היו נשיאי ישראל!
לכן העונש היה כה גדול.

 

משה מדבר מלפני בני ישראל את כל הדברים שהשם אמר, והעם כואב ואבל.


למחרת כולם מתעוררים מוקדם בבוקר ועולים אל ראש ההר ואומרים -

הנה אנחנו, עלינו אל המקום אשר אמר השם - כי חטאנו.

בני ישראל עולים על מנת להראות שכעת הם בוטחים בהשם שיעשה את המלחמה באויבים וגם יוכל להם.


משה אומר -

למה אתם לא עושים את מה שהשם אמר?
אל תעלו, כי השם לא איתכם, לא יצליח לכם!

אם לא תשובו, העמלקי והכנעני יביס אתכם, כי השם לא יהיה אתכם.


ובכל זאת,
הם עולים אל ראש ההר, רוצים להראות אמונה למעלה מהדעת שהשם יציל אותם, אך היה זה אחר שפקפקו בטוב שהשם רוצה לתת להם, וכעת - מאוחר מידי.


לכן,
בגלל ההיסוס והספק, ירד העמלקי והכנעני שישב בהר ההוא והכה אותם קשות.


הילד מתרעם על העונש הכבד שקיבל וטוען:

למה עונש כ"כ קשה?
אסור להתחרט על מה שעשיתי??
אבקש סליחה וזהו!

האם יש צדק בדבריו?

מותר להתחרט אם המעשה נעשה מתוך שגגה, טעות, ואז באמת אין צורך כלל להטיל עליו עונשים, ובקשת סליחה בהחלט מספיקה.
כמובן יש לוודא שהילד הבין את חומרת המעשה והשלכותיו.


אך במידה והמעשה היה בזדון, וחוזר על עצמו מספר פעמים, וניתן לראות בבירור שבעצם המעשה לא היתה כל התחשבות מצידו בסביבה, וכמו נהנה לעשות פעולות בכוונה להכעיס – במקרה כזה, וודאי שיש להכביד בהוכחה מאחר והקודמות המלוות בהסברים, היו חסרות תהודה.

 

 


בהמשך הפרשה,

השם מצווה את עניין הקורבנות בארץ.
זאת עשה על מנת להראות להם שהוא יעמוד בהבטחה שלו, וכמו שאמר, כל הצאצאים שהיו מתחת לגיל 20 בזמן שליחת המרגלים, יכנסו לארץ.

 

לקראת סוף הפרשה מובא סיפור שלכאורה נראה ממש לא קשור לכל מה שקרה עם המרגלים והעונש הגדול - והפרשה מספרת לנו על מישהו שהולך לקושש עצים בשבת.


????


מביאים את המקושש אל משה ואהרון והעדה, ושומרים עליו שלא יברח, כי עדיין לא ברור להם מה יהיה העונש שלו.


השם חורץ את גורל המקושש בשבת:
ואומר אל משה -

ריגמו אותו מחוץ למחנה - האיש יומת.

וכך עושים.


מה הקשר של סיפור המקושש בפרשה הזו?

למדנו שבגלל הוצאת הדיבה של המרגלים על הארץ, כשכל בני ישראל מקבלים את הסיפור שלהם ומסרבים להאמין אחרת, השם מעניש אותם להסתובב חזרה למדבר ורוב העם לא יזכה להיכנס לארץ, ולא רק זאת אלא משה אומר שהשם לא נמצא בקירבם.


המקושש בשבת הוא בעצם התגלמות התהייה של העם.


העם עלול לחשוב -
מה הטעם כעת בקיום המצוות.

מה הטעם בהמשך ההתקדשות,
העלאת קורבנות,
שמירה על המצוות וביניהן -
שמירת השבת.


אם לא נכנסים לארץ ישראל,
והשם גם ככה לא איתנו -
מה זה כבר משנה מה עושים בשבת??!


אם השם לא היה עונה, או שלא היה מעניש את המקושש, אפשר היה להבין שאכן עזב את בני ישראל.

אבל עצם העובדה שלא ידעו מה לעשות עם המקושש בשבת, והעונש שהשם נתן לו, הראה לבני ישראל שהשם עדיין כן נמצא איתם, ושמירת המצוות שטעמן להתקרב אל השם עדיין חשובה, ואומנם לא ייכנסו לארץ, אך השם לא עזב, ובני ישראל בכל זאת העם המובחר שלו.


למה הדבר דומה?


מהו העונש הכי גדול לילד?

שההורה לא ידבר איתו.

את זה הילד לא יכול לקבל, והסבל שלו מדממת האלחוט מצד ההורה מכאיבה לו יותר מכל עונש נוראי אחר.

עצם העובדה שההורה כועס על הילד, מוכיח אותו, ומגביל אותו כשצריך - מראה לילד שיש קשר ביניהם, והתקשורת הזו, גם אם מכאיבה לו, היא עדיין מאפשרת לו לחוות את ההרגש שיש להורה כלפיו.


ברגע שההורה מחליט להתנתק מהילד ומפסיק לדבר איתו, הילד יכול להרגיש הקלה בהתחלה, כי אין אף אחד בסביבה שכועס עליו, ואומר לו מה מותר ומה אסור, אבל עם הזמן, הילד מתחיל להרגיש בדידות, ותלישות. וירצה את הקירבה של ההורה.

 

הפרשה חותמת במצוות ציצית.

וְהָיָה לָכֶם, לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹת השם, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם; וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם. 


באותה פרשה של המרגלים, שהלכו לתור בארץ, השם מצווה לא לתור אחרי הלב ואחרי העיניים.

כמו שהמרגלים הלכו והסתכלו בכל מקום בכדי ללקט מידע ולבוא ולספר, כך הלב והעיניים הם כמו מרגלים של הגוף.


לרוב יעלה בנו רצון והשתוקקות לדבר שנראה אותו.
אם לא נראה ולא נדע על קיומו, פחות נרצה, אבל ברגע שראינו, מתעורר בנו חיסרון להשיג את הדבר, ואז הרצון מתחיל להתרקם בלב ששם שוכנים שני היצרים: יצר הטוב ויצר הרע.


לפעמים ״המרגלים״ יכולים להועיל לנו, אם נזכור שהם רק מרגלים ולא מכתיבים את האמת, כי מתפקידם להחשיך את המקום בו אנו נמצאים, ועלינו לזכור שזו בלבד השליחות שלהם.


אם בכל זאת נכנענו ליצר הרע, ובהתחלה היתה מתיקות מסוימת, מהר מאוד היא מתחלפת בתחושה לא טובה, ודווקא מהמקום הזה יכול להגיע אור מאוד גדול, כי נדע להעריך נכון את תפקיד היצר הטוב שמבקש מאיתנו להיות בנתינה והתחשבות באחרים.


זו המעלה הגדולה שצומחת מתוך האפלה.

 

 





למדנו בפרשה זו שהכל יכול להשתנות ברגע.
להתהפך לטובה כמו גם לרעה.
תלוי במעשים שלנו.

״מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך״ (מסכת עדויות).

אין ערובה לדבר, ולא ניתן להסתמך על המעשים שלנו מהעבר
שיהוו תעודת ביטוח להמשך חיינו.

עלינו פשוט להיות טובים מידי יום ביומו,
ולזכור שיש מי שמנהל את העניינים 
ולבטוח בו שהוא טוב ומיטיב, ויש לו תכנית נפלאה עבורנו. 
אומנם לא תמיד ברורה ומובנת לנו,
אך באמונה למעלה מהדעת,
מעל תבניות השכל המוגבלות שלנו,
נוכל לפרש אחרת כל מצב שנרצה -
שכבר יגיע לידי מיצוי.

 


להתראות בפרשה הבאה - קרח

אליזבת 


לקריאת פרשת קרח לחץ כאן.


לקריאת הפרשה הקודמת בהעלותך לחץ כאן.


צרו קשר ישיר עם אליזבת

20 דקות פגישת היכרות טלפונית ללא עלות או התחייבות


או התקשרו:
054-4727068 
info@milemala.com

אנו מתחייבים לסודיות מלאה.

כל תכתובת, שיחה, מידע שיועבר ממך, לעולם לא ייחשף, יופץ ו/או יועבר לגורם אחר ולא נסחור בהם.


טואול הקמת אתרי אינטרנט