כל ילד זקוק לזמן המדוייק שלו. אם רק נאפשר לו את הקצב העדין הנכון לו, הדבר יביא להתקדמות יציבה וטובה.
אבל כבר בתחילת הדרך מורגשת תפנית אל-חזור.
"אפשר לגמור עם כל הבעיות בטיפול אחד" -
השאלה איך...
נכון, אין כל ריגוש בשגרה.
אבל,
למשל איך נסביר את הפעולה שאנו עושים מידי יום - האכילה.
עד כמה היא משתנה מפעם לפעם?
עד כמה מרגשת הפעולה המונוטונית עם הסכו"ם?
אלא, בזמן רעב חושבים על הטעמים שעומדים להרגיש בחיך,
וכל דבר אחר, יהיה רק בכדי לקרב אלינו את תחושת השובע.
כך צריך לראות את הפעולות השגרתיות בכל עניין אותו נרצה לקדם.
אין לחפש בהן ריגושים.
זה יסיט אותנו מהעיקר.
אלא להתמקד במחשבה לכיוון אליו אנו חותרים.
מומלץ לגוון את התפאורה -
לשלב מוסיקה, שירה, ואם מתאפשר - אז בוודאי תנועה,
ואולי כדאי לעשות את הפעולה מחוץ לבית...
הדימיון מקבל כאן תפקיד חשוב,
ויש להפעיל אותו על מנת שנוכל להנות גם מהדרך!