הזעקה והמצוקה שאין לה מילים
בס״ד
הזעקה והמצוקה שאין לה מילים.
כולנו יודעים לעמוד על שלנו, חלקנו יותר או פחות, ולצעוק על מישהו כשלא עושה את רצוננו, או לוקח משהו מאיתנו ללא הרשות שלנו.
וגם כשלא מבינים אותנו נכון, אנחנו צועקים ומקווים שאם נרים את הקול יבינו טוב יותר את הכוונה שלנו.
אז איך קורה שדווקא כשהכי כואב ואנחנו מרגישים את הלב שלנו מתכווץ כל כך, דווקא אז נגמרות המילים, והצעקה בכלל לא יוצאת.
ואנחנו לא מוצאים מנוחה למחשבות, ומרגישים שהכל סוגר עלינו, לא מבינים איך הגענו למצב הזה, נזכרים שעד לא מזמן הכל היה נראה אחרת, היה לנו את הכל, ומה שלא, היינו בביטחון שנוכל להשיג, ואילו עכשיו שום תקווה לא נראית באופק, אין לנו אפילו זיק של מחשבה בונה, כל האנשים שהכי סמכנו עליהם שהם שומרים עלינו ומבינים אותנו, נראה כאילו עשו כולם יד אחת נגדנו ואין לנו עם מי לדבר, אין לנו בכלל מילים לדבר....
ואנחנו צועקים מבפנים ואף אחד לא שומע, אף אחד בכלל לא יודע שאנחנו זועקים לעזרה!!!
זו הזעקה שאין לה מילים.
אין לה מילים כי נראה לנו שאף מילה לא תיהיה מספיק מדוייקת ותוכל להסביר נכון את מה שאנחנו מרגישים.
מה עושים במצב הזה??
איך אפשר בכל זאת כן לשתף מישהו קרוב בכל המועקה הזאת??
כצעד ראשון,
נתחיל לעשות משהו שאנחנו הכי אוהבים, מדגישה - הכי אוהבים!!! כל דבר אחר יחטיא את המטרה.
לצייר, לשחק, לשיר, לנגן, לרוץ, להשתולל בריצה וגלגולים או סתם לשכב ולהסתכל על השמיים (או התקרה...) ותוך כדי הפעולה שבחרנו להתחיל להוציא מילים, כל דבר, בלי להתנסח, מה שיוצא הוא מצוין, לחשוב על מה שמטריד אותנו ולדבר אותו, ככה פשוט עם עצמנו, אם מרגיש לנו פתאום לצעוק את זה, הכל מותר...
כעת, הנחייה להורים:
כשאתם ממליצים לילד לעשות פעילות שהוא אוהב, אתם אומרים לילד שיבטא את מה שמפריע לו תוך כדי הפעילות.
לדוגמא:
אם הוא מנגן – שינגן כאוות נפשו, וידבר על המצוקה שלו תוך כדי ניגון.
שר – שימציא מהלב שירים והמילים יהיו הדבר שמפריע לו.
משחק – שיספר את המועקה למשחקים שלו.
וכן הלאה...
במשך הזמן הזה, כדאי יהיה שאחד מהאנשים הקרובים לילד יהיה נוכח במקום אבל באופן נסתר, שלא יפריע ולא יתערב ולא ייבהל מהדברים שהילד אומר, ובטח שלא ייפגע אם הילד יאמר עליו דבר לא נעים.
הנוכחות במקום חשובה, משום שאחר כך, כשהילד ידבר איתכם, ייתכן ויחסיר מספר עניינים שכבר ניראים בעיניו פחות חשובים כי הוא כבר הוציא אותם מעל ליבו, אבל אולי יהיו אלו דברים חשובים להתמקד ולדון בהם במידה ויחזרו שוב.
לאחר שהילד התעסק בענייניו ואמר את שעל ליבו, וניתן לראות שהוא רגוע יותר, נתקרב אליו ונשב לידו.
בלי לומר מילה.
ללטף אותו, לחבק, להחזיק לו את היד ולחכות.
אם הוא מתחיל לדבר ולספר מה קרה, להקשיב!
לא לתת עצות, לא לנסות לעזור לו להשלים משפטים, לא למצוא את המילים עבורו, לתת לו את כל הבמה, אבל לא להרפות ממגע.
כל מה שהילד רוצה הוא שיקשיבו לו, בלי לעשות ממנו קטן ובלי ניסיון, הוא לא ירצה לשמוע זאת.
בעולם הפנימי שלו, הוא השולט, אסור לנו לערער את הביטחון שלו שם.
אם הילד לא אמר דבר בכלל, להמשיך בשתיקה עוד קצת, ואז להתחיל לספר לו מצבים שלכם שהייתם במצוקה גדולה (לא חייבים לפרט...) ואיך הרגשתם, ועל מה חשבתם בחוסר אונים הזה,
ואם אתם מעדיפים, אפשר לספר לו סיפור דימיוני על ילד שהיה בכזה מצב, והכאב שלו...
אפשר לשלב בסיפור על עצמכם או הדימיוני, משפטים שהילד עצמו אמר קודם כשהייתם בתצפית עליו.
החשוב שהילד יתחבר לסיפור והרגשות.
רוב הסיכויים שאם הילד לא אמר דבר עד עכשיו, אחרי הסיפור הוא יתחיל לדבר.
וברגע שהוא מתחיל לספר - לחזור לשתיקה ורק להקשיב כשהמגע ביניכם הכרחי.
אחרי שהילד שפך את ליבו, ואולי אף בכה, לחבק חזק ולומר לו מילים חמות ומחזקות בלבד.
בהמשך, להשליך את המצב שלו על ילד אחר, ולשאול אותו מה היה מייעץ לו לעשות במצב הזה, איך לנהוג.
וכאן כן אפשר להשלים משפטים, או לתת עצות קצרות, בלי הרבה מילים. הרעיון הוא - שהילד בעצמו יחשוב על פתרונות יצירתיים, וירגיש שזה בא ממנו ולא מכם.
חשוב לחזור ולומר לו כמה הוא חשוב לכם, אהוב, יקר, שאתם תשמרו עליו תמיד, והוא יכול לבטוח בכם בכל דבר, וכמה אתם שמחים שהוא שיתף אתכם, ולשאול אותו מה היה רוצה שתעשו, או איך ירצה לקבל עזרה אם בעתיד ירגיש שמשהו שוב מתחיל לסגור עליו.
כדאי להדגיש בפניו שבפעם הבאה אם תיהיה, הוא לא צריך לחכות שהאי נעימות תהפוך לחומה בצורה, ואתם אוהבים אותו והוא חשוב לכם מאוד, ואומנם לבד, אפשר לפתור דברים, אבל אז הכאב רק הולך ומתגבר, לעומת זאת - ביחד, אפשר לעשות זאת בצורה מהירה וטובה.
חיזקו ואימצו!
את שורש עניין הזעקה ללא מילים אפשר לראות בפרשת שמות.
לחץ כאן לקרוא את פרשת שמות.
