בארטר על 3 אספרסו קצר וספרייט. פרק 1
״כולם ניראים ממש ביחד, אבל חסר משהו״ אמרה נטלי בעצב.
דנה היתה בת 26 כשהגיעה לעיר הגדולה.
״עיר ללא הפסקה״, אמרה, ״כך קוראים לה״.
רק מאוחר יותר הבינה למה התכוונו כשקראו לה ״עיר ללא הפסקה״.
היא מצאה דירת חדר וחצי קטנה. קטנה מידי. אך מפאת תקציב מצומצם נאלצה להתפשר.
בהמשך השתלבה כמלצרית בבית קפה שכונתי. שם התחברה עם נטלי.
נטלי היתה בגיל של דנה, אולי שנה מעליה, ופעם אחת התוודתה בפניה וסיפרה שגם היא חדשה בעיר הגדולה, וקשה לה.
נטלי לא הצליחה למלא את החיסרון, ומהר מאוד הבינה שהיא צריכה עזרה, טיפול נפשי בת״א.
עזרה בבעיות נפשיות בת״א.
דנה לא הבינה אותה.
״על איזה קושי היא מדברת?
עזרה בבעיות נפשיות בת״א??!
מה חסר כאן? הכל זמין, רק תבקש.
יש המון מה לראות, ארוע רודף ארוע, אנשים משדרים חופש...
איפה בדיוק הבעיה?״ התפלאה, ולא הצליחה לרדת לסוף דעתה.
היא נרשמה ללימודים והכל נראה היה מבטיח ביותר.
החלום מתחיל להתגשם.
״חיים בתל אביב!!! אני עושה את זה!!״
וממש כאשר הרגישה שהיא עומדת לתקוע דגל בפסגה, דברים החלו להשתנות.
פזמון חוזר התחיל להתנגן לה בראש.
את הלחן היא לא קלטה.
אבל המילים היו ברורות ממש:
״את לא לבד בַּלְבַד, כולם לבד.
ובד בבד הלבד, גם הוא לבד״
הבדידות החלה להתגנב, בעיקר בלילות, ולא מצאה מזור לניכור.
הזיכרונות החלו לעלות שוב.
דנה התהלכה בתחושה שלא מעט אנשים לא יודעים מה לעשות עם הפסולת שהם משילים מעל עצמם, ולבסוף ממירים אותה בבארטר.
״למה זה צריך להיות ככה?!״ חשבה והרגישה איך שמחת החיים שלה מתחילה להתרחק ממנה.
בשלב מסוים, הקצב המהיר, הרעש, המכוניות המוני האנשים בכל פינה, האורות, החנויות... הכל התחיל לסגור עליה, וידעה שאסור לה לעצור, אחרת תיפול.
דנה נכנסה לסחרור של ה״כאילו״, דבר לא היה באמת.
היא סירבה לקחת חלק בזה.
התחילה לזהות תסבוכת ריגשית שנרקמת בה שוב, והרגישה חובה להתיר את הסבך מהר ככל האפשר.
המחשבה הרחוקה נהפכה להרהור, עד שאזרה אומץ לחפש עזרה.
עזרה בבעיות נפשיות בתל אביב.
נזכרה שגם נטלי חיפשה עזרה כזו בעבר, וביקשה ממנה המלצה על מטפל.
נטלי לא הופתעה ״את לא היחידה שמחפשת עזרה בבעיות נפשיות בת״א״.
והמליצה על המטפל דרור ניב.
״די יקר״, אמרה, ״אבל שווה!״
״אף פעם לא הייתי בטיפול נפשי״, חשבה דנה, ״כנראה הגיע הזמן לדבר על כל הסיפור הזה?״
הגיעה אליו. ישבה בחדר המתנה מפואר וחיכתה.
חיכתה קרוב לחצי שעה וכשכבר רצתה ללכת, נפתחה דלת והוא הזמין אותה להיכנס.
נכנסה לחדר גדול, בגודל של כל הדירה שלה.
״בשביל מה צריך כזה חדר גדול?״ חשבה, קצת הזכיר לה את אלו שיש להם מכוניות גדולות מידי ...
התיישבה על כורסא מעור יפהפייה. עם מושב קשיח במיוחד.
״את מתרגשת?״ הוא פתח
״לא. פשוט הכורסא לא נוחה לי״ אמרה, והמשיכה לנסות למצוא איך להתיידד עם הכורסא.
״איך אוכל לעזור לך?״
״אולי אפשר פשוט כסא פשוט?״
״התכוונתי, למה הגעת אלי?״ שאל אותה מתעלם מהעובדה שממש לא נוח לה.
״או שפשוט״, חשבה, ״אין לו כסא פשוט״.
״אני רוצה עזרה״ אמרה דנה לבסוף.
״אולי לא אמור להיות לי נוח״, חשבה, ״אולי כך זה״.
״עזרה במה?״
״עזרה בבעיות נפשיות בת״א״ אמרה.
דנה תוהה על פשר התעודה. וממשיכה לבזבז את הכסף שאין לה.
