בפרק הקודם:

דנה מגיעה למסקנה שטעתה בבחירת מסלול הלימודים, עובדה שמוסיפה על תחושת הבלבול ואי שקט שכבר היתה נתונה עמוק בתוכם. אך לא מוותרת ומכוונת לקבל ייעוץ והכוונה לחיים בת״א.

סוף סוף באו להחליף אותה.
דנה היתה עייפה. מותשת.

רצתה כבר להגיע הביתה, לשכב על הספה ולהסתכל על התקרה.

יצאה מהקפה אל עבר האופנים שלה, ״לפחות משהו מסור ויציב מחכה לי״ חשבה.

׳3 אספרסו קצר וספרייט׳ עמד לידם.

״אולי אוכל לעזור לך״ אמר והסיר את משקפי השמש

״בשמחה״ חייכה אליו ״בכל זאת", חשבה, "הוא אמור להשאיר לי טיפ על השרות...״ שננה לעצמה

״נדבר על זה מחר בקפה״ אמרה והכניסה את המנעול לתיק

״איך אפשר לדבר כשאת עובדת??״ הוא הביט בה בעודו מנקה את משקפיו עם החולצה

״איך אפשר להתגבר על חרדות בתל אביב...?!״ צחקה דנה ועלתה על האופניים

״לא. לא בקפה!" אמר נחרצות, "את לא יכולה להתרכז בעצמך כשאת בעבודה!״ והרכיב בחזרה את המשקפיים

״יש בו משהו״ חשבה מהוססת.

דנה התבונה בקמטי המחשבה שעל מצחו.
״האם זה שוב הרע שהתחפש לטוב?״ חשבה. נראה לה קצת מבוגר. כל יום יושב בקפה על 3 אספרסו קצר וספרייט שעות על שעות וכותב. לא מפסיק לכתוב.

דנה נכנסה לחרדה.
שוב.

״איך אפשר להתגבר על חרדות בתל אביב?״ נאנחה, ״אולי זה לא חכם לשבת איתו מחוץ לקפה״.

״נמצא את הזמן״, אמרה לבסוף, ״יהיה בסדר... אני אדאג לזה״ ונסעה משם.

קצת התעייפה ממעט הבחורים איתם נפגשה, הפזמון החוזר היה שם ללא הפסקה:

אך בסופו של דבר היה חשוב לה להתמקד בסיבה לשמה הגיעה לתל אביב. 
להגשים את עצמה!

חולפת כמו שועל מעל כל הפקקים שבדרך, דנה הגיעה הביתה תוך רבע שעה.

קבעה עם סיון שתבוא אליה בחמש וביחד ישבו לסיים את העבודה. מחר תאריך אחרון להגשה.

שעון הקיר הראה את השעה 18:00.

״למה סיון לא באה?? או לפחות מתקשרת שמאחרת??", התפלאה דנה, "זה לא מתאים לה ככה להיעלם״

הוציאה את הנייד מהתיק.
"מה זה!" שמונה שיחות שלא נענו מסיון. הטלפון היה על שקט.

סיון נמצאת כרגע בירושלים. אח שלה נפצע שם בתאונת דרכים.

״אני בחרדות דנה... ממש חוששת לחייו...", כתבה לה סיון, ״איך אפשר להתגבר על חרדות בירושלים?״

״איך אפשר להתגבר על חרדות בתל אביב!?״ ענתה דנה ונשכבה על הספה.

עצמה את עיניה ונשמה עמוקות.

"לא יודעת מה לעשות עכשיו עם ההגשה" חשבה והרגישה שאין שום כח בעולם שיעזור לה לסיים אותה. לבד.

"שוב אני לבד..."

ואז בבת אחת היא קמה, פרשה ידייה, הסתכלה על התקרה, והחלה להסתובב סביב עצמה. 

עוד סיבוב ועוד סיבוב ועוד... "אני רוצה שהסחרחורת הזאת תסדר לי את הבלגן במוח..." צעקה דנה "למה זה תמיד קורה רק לי! אין לי רגע של שמ..." ונפלה.

נשארה שוכבת על הרצפה, מסתכלת על התקרה.
לאחר זמן שהיה נראה לה כמו נצח, דנה קמה וניגשה אל המראה, הביטה בעיניה, ולחשה:

״א-נ-י   פ-ו-ר-ש-ת   מ-ה-ל-י-מ-ו-ד-י-ם!״

ופתאום הרגישה איך שזה מתחיל להציף אותה.
שוב.

״איך אפשר להתגבר על חרדות בתל אביב??!״ חשבה וטמנה את פניה בידיה.

בפרק הבא:

דנה חווה חוסר בהירות בעקבות ההחלטה לעזוב את הלימודים. צביה מגלה לדנה סוד שמוליך את דנה לקראת פריצה.