וּלְאַבְרָם הֵיטִיב, בַּעֲבוּרָהּ; וַיְהִי-לוֹ צֹאן-וּבָקָר, וַחֲמֹרִים, וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת, וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים.

כולנו התברכנו בצורה זו או אחרת.

העניין שלא תמיד אנו רואים את המתנה המיוחדת שקיבלנו, אלא רק כאשר אדם אחר יבוא ויכריז אותה עלינו.

לא פעם שמענו שמישהו יאמר לנו: ״ איזה x אתה!״ (וכל אחד ישלים את ה x שלו)

ואנחנו עונים: ״מה אני?? מה פתאום״

ואילו אח״כ נלך עם המחמאה הזו כמה ימים, נגלגל אותה על הלשון, ולאט לאט נתחיל גם אנחנו להצהיר אותה על עצמנו: ״אני יודע מה אני אומר, שמע לי, יש לי את ה x!״

מאותו הרגע שקיטלגנו עצמנו בפני הסביבה באותה תכונה - היא נהפכת להיות לרועץ עבורנו, כי אחרים, החסרים את אותה התכונה, עלולים להפוך להיות המקטרגים שלנו, גם אם ללא כוונה רעה.

אברם ראה כמה יפה שרי וביקש ממנה לומר שהיא אחותו, זה הרי ברור שיקחו לו אותה, אבל הוא הלך צעד אחד אחורה, ושם אותה במרכז.

הוא לא הלך כמו טווס לצד שרי, ממש ההיפך, עשה את עצמו לזבוב שעל הקיר.

השם ראה את ההתבטלות של אברם, ומיהר לפרגן לו עושר גדול.

כך גם אנחנו,

אין לנו מה להתגאות במתנות שקיבלנו, הן ניתנו לנו בכדי למשוך את השפע לו אנו ראויים, וההתפארות בהן נהפכת להיות בומרנג ומסיטה את צינור השפע מאיתנו.