בס"ד

אדם המכוון שהעבודה תיהיה במעשים טובים להשפעה, רוצה שהסביבה תקבל את הנתינה שלו.

אין תסכול גדול יותר ממצב בו נרצה לתת ולא יהיה מי שיקבל.

לדוגמא: אם נזמין אורחים ונטרח ונכין את המטעמים הטובים ביותר, ולבסוף אף אחד לא יגיע, גם אם מסיבות מוצדקות ככל שיהיו, נרגיש שאין טעם יותר להתחדש, אם בפינוקים לאורחים, מתכונים וכלים יפים.

ברגע שאין לנו למי לתת, מייד אנחנו עוצרים את השפע, כי יכולת הקיבול שלנו אינה מקבלת הרחבה.

בכדי שהפעולות שלנו יקבלו תוקף, מוכרח להיות מי שימשוך וימשיך את הדרך שלנו, ואם אין מי שייעשה זאת, מה הטעם לדרך שלנו עצמנו?

לכן אומר אברם:

אֲדֹנָי ה' מַה-תִּתֶּן-לִי, וְאָנֹכִי, הוֹלֵךְ עֲרִירִי.

אם לא יהיה לי בן שיגלם בתוכו את תכונת ההשפעה שבי, אז כל מה שתרצה לתת לי אינו שווה, כי אני למעשה לא יכול להמשיך הלאה, ואיזה ערך יש לעבודה שלי?

הנתינה, ממש כמו ״בן״, היא תולדה של רצון להשפעה שבנו.

יוצא, שבכדי להשאיר את צינור השפע פתוח,
ולהמשיך לקבל ללא עיכובים,
עלינו לבקש כל הזמן הזדמנויות בהן נוכל להשפיע מהטוב שבו התברכנו.

חיזקו ואימצו!

אליזבת☺