כאשר המלאכים בישרו לאברהם ששרה אמורה להביא בן בעוד שנה, שרה צחקה, והכחישה מהסיבה שהיא יראה.

והנה שוב מגיע הצחוק והפעם כבר לא בקירבה, אלא ממש אומרת:

וַתֹּאמֶר שָׂרָה--צְחֹק, עָשָׂה לִי אֱלֹקים:  כָּל-הַשֹּׁמֵעַ, יִצְחַק-לִי.

האם ייתכן שאחרי ששללה תחזור שוב לדבר על הצחוק שבדבר?

משמע לא לעגה לבשורה.

והכוונה כאן - כל השומע ישמח לשמע הנס הגלוי, וזהו מהלך שעשוי לחזק את אמונתם של כל הבאים ללמוד באוהלים של אברהם ושרה.

ולא רק, אלא אברהם הוא זה שקרא לבנו – יצחק, ובוודאי שאברהם לא התכוון להנציח את הלעג, אם כך היה, של שרה.

אברהם הנביא ידע שיצחק הוא ממידת הדין, והשם שנתן לו יהווה ניגוד מוחלט למידה זו.
לכן קרא לו יצחק, וזאת על מנת שתהא המתקה על מידתו, ותתערבב השמחה בדין.

יוצא ששרה לא לעגה בקירבה, אלא היתה זו שמחה של ממש, והשמחה היתה כ"כ גדולה שזו גם הפעם הראשונה שאנו רואים בתורה על עריכת משתה:

וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַיִּגָּמַל; וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל.

השורש "צ.ח.ק" בהקשר של אברהם שרה ויצחק חוזר 8 פעמים בחלק היומי, כמנין שמונת ימי המילה.

ומה זה אומר לגבינו?
הצחוק נובע ממספר סיבות, אך השורש של הצחוק הוא שמחה, ובקוטביות היא תתהפך ללעג וציניות, בדיוק כמו שחסד יכול להתדרדר לניאוף.

אדם שנופל מהכסא, יכול להיות מצב מצחיק וגם לא.

אם נפגע - בוודאי שלא.
ואם האחר צוחק עליו - השמחה תהא על כך שהוא לא.

לכן בצחוק שיכול להתקבל כתמיהה מצד הסביבה, יש להגיע לסיבת השמחה שבדבר, ולומר אותה.

חיזקו ואימצו!
אליזבת ☺