נאמן למקור. חיי שרה ליום רביעי. הבה נתחכמה לו.
אליעזר מגיע לבית משפחת רבקה, ומשטח בפני לבן את השתלשלות העניינים.
שלושה הבדלים בולטים בין הסיפור המקורי לבין דבריו:
- אליעזר מפרט את עושרו הרב של אברהם.
- חוזר שוב ושוב שהם המשפחה של אברהם.
- טוען שאברהם נוהג להכות אותו.
- עלינו לזהות תמיד מול מי אנו מדברים
- להתנהל איתם באותה שפה
- להשתוות לגובה העיניים שלהם
בין הסיפור שהיה באמת, לבין סילוף הדברים של אליעזר:
| הסיפור המקורי | דברי אליעזר |
ההבדלים |
| וְאַבְרָהָם זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים; וה' בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם, בַּכֹּל. | וה' בֵּרַךְ אֶת-אֲדֹנִי, מְאֹד--וַיִּגְדָּל; וַיִּתֶּן-לוֹ צֹאן וּבָקָר, וְכֶסֶף וְזָהָב, וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת, וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים. |
העבד מכביר בעושרו של אברהם |
|
ויֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֶל-עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ, הַמֹּשֵׁל, בְּכָל-אֲשֶׁר-לוֹ: שִׂים-נָא יָדְךָ, תַּחַת יְרֵכִי. וְאַשְׁבִּיעֲךָ—בה' אֱלֹקי הַשָּׁמַיִם, וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ: אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה, לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי, אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. |
וישְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי, לֵאמֹר: לֹא-תִקַּח אִשָּׁה, לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי, אֲשֶׁר אָנֹכִי יֹשֵׁב בְּאַרְצוֹ. |
לא אומר העבד במה השביע אותו.
|
| כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, תֵּלֵךְ; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי לְיִצְחָק | אִם-לֹא אֶל-בֵּית-אָבִי תֵּלֵךְ, וְאֶל-מִשְׁפַּחְתִּי; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי | העבד ממיר את המיקום לטובת "משפחתי" – לעשות זאת יותר אישי לשומעים |
|
וַיֹּאמֶר אֵלָיו, הָעֶבֶד, אוּלַי לֹא-תֹאבֶה הָאִשָּׁה, לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת; הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת-בִּנְךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָצָאתָ מִשָּׁם. |
וָאֹמַר, אֶל-אֲדֹנִי: אֻלַי לֹא-תֵלֵךְ הָאִשָּׁה, אַחֲרָי. | העבד פוסח על הדיון אם להשיב את יצחק לארץ הזו |
| וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם: הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תָּשִׁיב אֶת-בְּנִי שָׁמָּה. | ||
| ה' אֱלֹקי הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי, וַאֲשֶׁר דִּבֶּר-לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע-לִי לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת--הוּא, יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ, וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי, מִשָּׁם. | וַיֹּאמֶר, אֵלָי: ה' אֲשֶׁר-הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו, יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ אִתָּךְ וְהִצְלִיחַ דַּרְכֶּךָ, וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי, מִמִּשְׁפַּחְתִּי וּמִבֵּית אָבִי. | העבד לא מספר על השבועה של השם לאברהם, ושוב מוסיף משפחתיות |
| וְאִם-לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה, לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ--וְנִקִּיתָ, מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת; רַק אֶת-בְּנִי, לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה ָ | אָז תִּנָּקֶה מֵאָלָתִי, כִּי תָבוֹא אֶל-מִשְׁפַּחְתִּי; וְאִם-לֹא יִתְּנוּ לָךְ, וְהָיִיתָ נָקִי מֵאָלָתִי ָּׁ | העבד נותן רושם שאברהם מכה אותו. |
|
וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת-יָדוֹ, תַּחַת יֶרֶךְ אַבְרָהָם אֲדֹנָיו; וַיִּשָּׁבַע לוֹ, עַל-הַדָּבָר הַזֶּה. |
||
| וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו, וַיֵּלֶךְ, וְכָל-טוּב אֲדֹנָיו, בְּיָדוֹ; וַיָּקָם, וַיֵּלֶךְ אֶל-אֲרַם נַהֲרַיִם--אֶל-עִיר נָחוֹר. | ||
| וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר, אֶל-בְּאֵר הַמָּיִם, לְעֵת עֶרֶב, לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת. | וָאָבֹא הַיּוֹם, אֶל-הָעָיִן | |
| וַיֹּאמַר—ה' אֱלֹקי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם; וַעֲשֵׂה-חֶסֶד, עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. | וָאֹמַר, ה' אֱלֹקי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, אִם-יֶשְׁךָ-נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי, אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ. | העבד אומר – אם תצליח את דרכי. אבל באמת - הוא ביקש שיעשה עמו חסד |
| הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב, עַל-עֵין הַמָּיִם; וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר, יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם | הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב, עַל-עֵין הַמָּיִם | |
|
וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה,
וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה--אֹתָהּ הֹכַחְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע, כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי. |
וְהָיָה הָעַלְמָה, הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב, וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ, הַשְׁקִינִי-נָא מְעַט-מַיִם מִכַּדֵּךְ. וְאָמְרָה אֵלַי גַּם-אַתָּה שְׁתֵה, וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב--הִוא הָאִשָּׁה, אֲשֶׁר-הֹכִיחַ ה' לְבֶן-אֲדֹנִי. |
אליעזר מדייק וקורא לה "עלמה" שזוהי אשה צעירה שטרם נישאה, ולא רק "נערה". שיהיה ברור למי הוא מתכוון.
מחליף בין השקיה לשאיבה. מדגיש את מאמציה של רבקה להיטיב עימו ועם גמליו.
השאיבה שאמרה רבקה, הובאה בהמשך. |
| וַיְהִי-הוּא, טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר, וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן-מִלְכָּה, אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם; וְכַדָּהּ, עַל-שִׁכְמָהּ | אֲנִי טֶרֶם אֲכַלֶּה לְדַבֵּר אֶל-לִבִּי, וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת וְכַדָּהּ עַל-שִׁכְמָהּ,. | העבד מדבר אל עצמו. כביכול אין יד מכוונת. |
|
וְהַנַּעֲרָ, טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד--בְּתוּלָה, וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ;
וַתֵּרֶד הָעַיְנָה, וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל.
|
וַתֵּרֶד הָעַיְנָה, וַתִּשְׁאָב; | אין תיאור של רבקה |
| וַיָּרָץ הָעֶבֶד, לִקְרָאתָהּ; וַיֹּאמֶר, הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט-מַיִם מִכַּדֵּךְ | וָאֹמַר אֵלֶיהָ, הַשְׁקִינִי נָא | |
| וַתֹּאמֶר, שְׁתֵה אֲדֹנִי; וַתְּמַהֵר, וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל-יָדָהּ--וַתַּשְׁקֵהוּ | וַתְּמַהֵר, וַתּוֹרֶד כַּדָּהּ מֵעָלֶיהָ, וַתֹּאמֶר שְׁתֵה | אליעזר ממעיט מהנימוס והחן של רבקה |
| וַתְּכַל, לְהַשְׁקֹתוֹ; וַתֹּאמֶר, גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב, עַד אִם-כִּלּוּ, לִשְׁתֹּת. | וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה; וָאֵשְׁתְּ, וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָתָה | |
| וַתְּמַהֵר, וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל-הַשֹּׁקֶת, וַתָּרָץ עוֹד אֶל-הַבְּאֵר, לִשְׁאֹב; וַתִּשְׁאַב, לְכָל-גְּמַלָּיו | ||
| וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה, לָהּ; מַחֲרִישׁ--לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ, אִם-לֹא | ||
| וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת, וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב, בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ--וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל-יָדֶיהָ, עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם |
וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ, וָאֹמַר בַּת-מִי אַתְּ, וַתֹּאמֶר בַּת-בְּתוּאֵל בֶּן-נָחוֹר, אֲשֶׁר יָלְדָה-לּוֹ מִלְכָּה;
וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל-אַפָּהּ, וְהַצְּמִידִים עַל-יָדֶיהָ
|
העבד אומר שקודם שאל אותה על הייחוס שלה, ורק אח"כ נתן לה תכשיטים
העבד הופך את הסדר מכפי שהציגה עצמה. הגברים בהתחלה ואם בתואל סוף.
|
| וַיֹּאמֶר בַּת-מִי אַתְּ, הַגִּידִי נָא לִי; הֲיֵשׁ בֵּית-אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ, לָלִין. | ||
| וַתֹּאמֶר אֵלָיו, בַּת-בְּתוּאֵל אָנֹכִי--בֶּן-מִלְכָּה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר | ||
| וַתֹּאמֶר אֵלָיו, גַּם-תֶּבֶן גַּם-מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ--גַּם-מָקוֹם, לָלוּן. | ||
| וַיִּקֹּד הָאִישׁ, וַיִּשְׁתַּחוּ לה'. | וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה, לה' | |
| וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ ה' אֱלֹקי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, אֲשֶׁר לֹא-עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ, מֵעִם אֲדֹנִי; אָנֹכִי, בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי ה', בֵּית, אֲחֵי אֲדֹנִי | וָאֲבָרֵךְ, אֶת-ה' אֱלֹקי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, אֲשֶׁר הִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת, לָקַחַת אֶת-בַּת-אֲחִי אֲדֹנִי לִבְנוֹ | אליעזר מסיים בלי להשאיר סימני שאלה - באתי לקחת את הבת. |