אברהם לוקח לו אשה, לאחר מות שרה, את קטורה שזו הגר, לאחר שהיטיבה את דרכיה.

היא מולידה בנים, ואברהם משלח אותם לקדם, מזרח, לא לפני שנותן להם מתנות.

ליצחק הוא נותן את הכל, ולבני הפילגשים – מתנות.

מה הן המתנות הללו?

להבדיל מיצחק, בני הפילגשים, לא היו בהתפתחות רוחנית, ונטו לדרך של אהבה עצמית.

המתנות שקיבלו מאברהם, היו חכמה מרובה, אך מנותקת מהסיבה לשמה קיימת חכמה זו.

היה צריך לתת להם מתנות, על מנת שלא ינגסו מהשפע שירד על יצחק בזכות רצונות של קדושה שהיה בהם, בדיוק מאותה הסיבה שאברהם לא ברך את יצחק, אלא יצחק קיבל את הברכות מהשם, על מנת שלא יהיה צורך לברך את בני הפילגשים.

החכמות הללו שקיבלו מאברהם, סיפקו את רצונותיהם די והותר, בהתאם לאי התפתחות הרוחנית בה היו.

בני קדם נעשו ידועים בחכמתם, שרק שלמה המלך האפיל על חכמתם.

"וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם." (מלכים א, ה, י)

יצחק היה ניזון מעבודת השם, המחייבת אהבת הבריות, אהבה זו דורשת התחדשות ויצירתיות מול כל בריה ובריה, והיא זו הנותנת חיים.

על אף מידת הדין המשוייכת אליו, אנו רואים ש:

• בפעם הראשונה מצוינת המילה האהבה בהקשר אליו.
  
  
• ובעיקר, השם שלו מעיד על שמחה.

בני הפילגשים יצרו תלות בחכמות שקיבלו, מאחר ולא היה להם חיבור ישיר למקור השפע, אלא רק דרך החכמות הללו.

אבל למה הבורא עשה זאת?

כולנו נולדנו עם רצון בסיסי שהוא רצון לקבל לעצמנו, בלי התחשבות באחרים, רק לסיפוק האישי שלנו.

מקום של השפעה, לקבל לעצמנו אבל בכדי שנוכל לתת, זיכוך הרצון הקמאי, מוכרח לבוא מפנימיות האדם.

אין כפייה ברוחניות.

כל עוד האדם אינו אוחז בהבנה הזו שעצם הרצון להיות בהתחשבות בזולת, תעשה לו טוב ממש, יש להגדיל את הרצון לקבל שלו עוד ועוד עד כדי כך, שלבסוף מעצמו יגיע למסקנה – "אז מה ייצא לי מכל זה?!"
שאלה זו תוליך אותו לחפש את השורש והסיבה, ושם מגיעים הרחמים על האדם לעזור לו.


חיזקו ואימצו!
אליזבת