בפעם הראשונה שהתורה מדברת על חרפה, המושג משוייך לרחל:

וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹקים אֶת חֶרְפָּתִי:

למה דווקא לרחל?

רחל לא עשתה אף מעשה רע, שראויה היתה לספוג ביזיונות.

נהפוכו.
היא בסה"כ היתה אהובה.
וזה היה כל ״חטאה״.

על איזו חרפה מדובר?

• רחל, על אף שהיתה הבת הצעירה, מצוין שהיא זו שהיתה רועה את הצאן של לבן, לבדה. היתה צייתנית, אולי מחוסר ברירה.
  
  
• יעקב סיפר לכולם במשך שבע שנים שהוא נשאר לעבוד אצל לבן בעבור רחל.
והנה, לאה התחתנה איתו לפניה.

• לאה והשפחות מביאות בנים אחד אחרי השני, ורחל לא.
  
  
• רחל מבקשת מיעקב שיתפלל עליה, ואילו הוא כועס ומסרב.
  
  
• רחל יפת תואר. האם יעקב רוצה אותה בגלל המראה שלה בלבד?
  
  
• יעקב אוהב אותה יותר מאשר את לאה, מעדיף לגור איתה באהל, ולאה לא אוהבת זאת ומתריסה בפניה: הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי

אָסַף אֱלֹקים אֶת חֶרְפָּתִי

אסף את הביזיונות שלה מכל עבר, כולם דיברו עליה, דבר שהביא אותה לחוש בושה גדולה.

ובפנימיות:

רחל מייצגת "נקבה".
למדנו - זהו רצון לקבל לעצמנו בלבד.

ואילו "בנים" הם תולדות המעידות על תוצאות ההשפעה.

כאשר הרצון לקבל לעצמו, מנסה לעשות פעולות של השפעה, והן אינן מקבלות הכרה,
תוצאה זו מבזה את הרצון.

אם התורה מציינת את המילה ״חרפה״ דווקא בהקשר של רחל,
נוכל להסיק - מה זה אומר לגבינו:

לא פעם הסביבה עלולה לשייך אלינו מעשים לא לנו, ובעקבות זאת נחוש בושה גדולה:
״איך הם יכולים לחשוב עלי בצורה כזו??״

ומחמת הבושה, נבקש מהאחרים, היקרים לנו, שידברו טובות עלינו.

וזו טעות.

התחנחנות אינה התכלית,
מאחר ומראש היתה כאן כוונה
שננסה לרדת לעומק הדברים, ולא למצוא את הפיתרון על פני השטח.

וכמו שאמר יעקב:

הֲתַחַת אֱלֹקים אָנֹכִי

עלינו בעצמנו, לפנות למקור, לשורש הסיבה, ומשם לקבל תשובות וישועה.

 
חיזקו ואימצו!
אליזבת ☺