זו הפעם השניה שאנו קוראים ומתוודעים על תחושותיו של יוסף מאז המכירה שלו עצמו.

פעם אחת כאשר אמר: 
"כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹקים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי" (בראשית מא, נא).

כאשר נולד מנשה, בנו בכורו, יוסף היה כל כך שמח, עד כדי כך שנשכחו ממנו כל הייסורים שעבר.

וכעת, אנו שומעים:
"וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק....וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי; וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה."

ובגדולה שלו, מייד עם הגילוי אומר לאחיו - אל תיהיו עצובים ואל תכעסו על עצמכם שמכרתם אותי!!

איך זה ייתכן??!

הרי כעת יש ליוסף את כל הכח, הוא משנה למלך, קיבל את טבעת המלך, יכול לעשות ככל שליבו חפץ, וכולם יצייתו לו.

אחרי מסכת הייסורים שעבר בגלל אחיו, יכול היה להתעלל ולנקום בהם, לכלוא אותם לנצח ולזרוק את המפתח לים.

אבל לא.

הוא מייד אומר -  כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹקים לִפְנֵיכֶם.

מה זה אומר לגבינו?

לזכור לזכור ולא לשכוח, השם הוא זה שמסובב את כל המצבים.
לא המשפחה, בן/בת הזוג, ולא הילדים, ובטח לא הבוס בעבודה.

אלא לתלות תמיד הכל בו יתברך, ואז יהיה לנו הרבה יותר קל לצלוח את כל המצבים שאנו מחשיבים אותם כקשים.
לחפש אצלו את הסיבות, ולמצוא שם גם את הרחמים.

******


כל אחד מאיתנו אוסף משהו.

מכוניות, שקיות, מפיות... ולפעמים אנחנו מוסיפים אוסף נוסף שנקרא - כאב.

מילים שאמרו לנו והכאיבו, מבטים שראינו וצבטו לנו בלב, מעשים של הסביבה שהעליבו אותנו, ואולי אפילו הרגל לא טוב שלנו שקשה לנו לשחרר ואנחנו סובלים ממנו... ומתעלמים מהכאב, וממשיכים בשיגרה.

בכל פעם שמשהו עצוב קורה, הכאב הזה מתעורר ומבקש שיבכו גם עליו, וכאשר מסרבים וחושבים שניהיה גיבורים גדולים אם נבעט את הכאב חזרה פנימה, בסוף הוא מחזיר לנו מנה אחת אפיים ומתפרץ החוצה ברגע הכי לא צפוי, כי צפוף לו בפנים עם כל הכאבים האחרים, ואז הבכי שכל כך הקפדנו להסתיר, יגיע במלוא עוצמתו, וישמע למרחקים.

זה מה שקרה ליוסף,

הוא לא פרק את הכאב, שמר בפנים הכל במשך יותר מ 20 שנה, ועכשיו זה התפרץ בבכי גדול.

חיזקו ואימצו!
אליזבת ☺