בתוך המשפחה יש את כל הגוונים: בנים ובנות, מבוגרים ותינוקות, ולפעמים גם חיות.

קיים שוני בין כולם ומתוך כך, לא תמיד יש הבנה ורגישות אחד כלפי השני.

אבל לכל אחד מאיתנו יש את התרומה האישית שלו לתוך השיח המשפחתי:

המבוגרים נותנים מהניסיון

הצעירים את היצירתיות

והתינוקות את כח הרצון.

בכדי ליצור התחדשות ואיחוד בכל מפגש משפחתי,

מותר לנו להחליף כובעים ביננו, ואפילו מומלץ!

ואיך אחדות זו באה לידי ביטוי בפרשה?
 

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ

למה חשוב שגם הילדים יהיו?

הילדים שהיו רגילים לראות חיים של עבדות, מרגע לידתם, את האבות שהיו עובדים קשה מבוקר עד ערב, והאימהות שעסוקות בגידול וחינוך הילדים הרבים שהיו בבית, ילדים אלו לא ידעו איך חוגגים להשם.

היה זה חשוב שהילדים יצטרפו על מנת, שיחוו את הקדושה במעמד, שזהו הבסיס לחינוך שלהם.

כשאומר משה שגם מי שלא עושה ממש את עבודת הזבח, יילך, יש כאן כוונה שהולכים לחגוג, ואין חגיגה רק אם כל המשפחה נמצאת יחד.

חיזקו ואימצו!
אליזבת ☺