נאמן למקור. יתרו ליום שלישי. חפירה ותיחוח אינם עולים בקנה אחד.
איך אפשר לגרום לאדם אחר שיצא מהמקום הפסיבי שלו?
במילים אחרות –
מה היה בעצת יתרו ששיכנע את משה לקבל אותה?
וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר.
העצה של יתרו היתה מעין ״תיחוח״ של העם.
דרך היישום של מינוי שופטים מתוכו, העם יוצא מהמקום חסר היוזמה שרק מחכה שיגידו לו מה לעשות אל מקום שהוא עצמו שופט את הסביבה שלו, וכך נעשה שותף לסביבה ולמתרחש בה.
בני ישראל היו משועבדים במצרים שנים על גבי שנים. באופן מסוים, היכולת שלהם לעמוד על זכויותיהם, התנוונה.
כאשר אדם מתרגל להכניע עצמו אל מול גורמים המדכאים את רוחו, גם יאבד, עם הזמן את יכולת השיפוט שלו, אפילו לגבי עצמו.
עצת יתרו, למעשה היתה, לעורר את העם לקחת אחריות על עצמם.
כבר לא:
• מחליטים עבורם
• מקבלים מרות עוינת מבשר ודם
• הולכים כסומא באפילה
עצת יתרו היתה הכנה עבור בני ישראל, הלכה למעשה, לקראת מתן תורה.
התורה לא יכולה היתה להינתן בזמן שבני ישראל היו משועבדים במצרים.
מאחר ואם כן, הלך הרוח של קבלתה היה מפאת חוסר ברירה, והיה עומד על קו רציף של השעבוד.
מאחר ואם כן, הלך הרוח של קבלתה היה מפאת חוסר ברירה, והיה עומד על קו רציף של השעבוד.
וברגע הראשון בו יכלו לברוח ממצרים, היו בורחים גם מהתורה.
אין כפיה ברוחניות.
ובני ישראל היו רגילים להתנהלות תחת כפיה.
לכן,
לכן,
התנאי הראשון לקבלת התורה הוא חופש הבחירה, ומתוך כך - יישוב הדעת, שהינו מחויב המציאות.
עצת יתרו היתה להביא את בני ישראל להפעיל שיקול דעת, על פי התורה שלמדו ממשה.
וכמו שנכתב לעיל, עצת יתרו היתה בנוסף, לגרום לעם להתערות.
ואהבת לרעך כמוך - כלל גדול בתורה, כלל שכולל את כל התורה.
איך ייתכן להיות בתחושה כזו, אם קיים ניתוק האחד מהשני?
כבר לא:
• כל אחד עסוק במכאוביו הוא
• המחשבה שהצרות של האחד גדולות משל האחר
• אדישות וחוסר רצון להתכלל בצער הציבור
אלא עכשיו,
כולם מחויבים לקחת חלק בנעשה, ומתוך כך, האחריות כלפי השאר גדלה.
וכל אלו - כפועל יוצא - ירוממו את העם ויכינו אותו לקראת המעמד האלוקי - קבלת תורת האמת.
חיזקו ואימצו!
אליזבת
