לפעמים נרצה להתפייס עם אדם מסוים, אבל נעצור מלעשות פעולות לקראתו מתוך מחשבה שאנו עלולים להצטייר כחלשים בעיניו, או הצעד שנעשה לקראתו יחזק אותו בצדקת דרכו, ומתוך כך, לנצח ירגיש עליון מעלינו.
כאשר אנו נמצאים במצב של אי וודאות, לא ברור לנו מדוע הדברים קורים כמות שהם, ולא מהססים לקטרג – שם תמיד נפגוש את ה״אויב״, היצר שבא להרוס כל חלקה טובה, וייעשה זאת בזריזות ויסודיות.
המצבים המאתגרים מרגישים לנו כמו רעשים שמפרים את שלוותינו חדשות לבקרים, שאם לא נעצור לבחון את המקור לרעש ונתייחס אליהם כמו אל יתוש טורדני שיש לחסלו מיידית, הם יחזרו שוב ושוב עד שנכיר בכך שנוכל להשתמש בהם לטובתינו.
אם אנחנו מצליחים לראות רק את הקללה, עלינו לדעת שהברכה מגיעה יחד עם הקללה, לכן רצוי לחפש את הברכה, אפילו בקללה עצמה, כי הקללה מתפקידה להראות את הפער שקיים בינה לבין הברכה.
מוטב כי נרגיש באופן רציף את הרעפת החום והאהבה מהבורא, כך נוכל לרכוש את האמון בהשם, בראש ובראשונה בזמני ״שלום״, שיחזקו אותנו בזמנים הקשים. זה החוסן היחיד שנוכל להסתמך עליו.
מכאן אנו לומדים שיותר קל לנו להתאסף כאשר יש חוסר הסכמה עם המצב הקיים, נלך ונחפש אנשים שמרגישים כמונו שנוכל ביחד להקים צעקה לשינוי המצב, וההתאספות הזו תבוא מצידנו.
אם אנחנו מחכים להיות נאהבים, לא תמיד נרגיש את האהבה מהצד השני, כי גם האחר מחכה שיאהבו אותו - ורק אז הוא יהיה מוכן לתת... יוצא, שאף אחד לא נותן מעצמו, כל אחד מחכה שהשני יהיה הראשון...
עלינו לנהוג בחסד בעיקר עם האנשים שאנחנו הכי לא מסכימים איתם, כי בסה"כ הם שליחים של ה', והבורא שלח אותם אלינו כדי להפעיל את הנהגת הרחמים (הרי מה הבעיה בלנהוג בחסד עם אנשים קרובים ואהובים...?).
ההשגחה ומעשיו של הבורא נעשים בדרך הטבע, לכן אם ברצונו להשמיד את אויבינו, אין הוא זקוק לכלים משוכללים לכלות את מי שפוגע בנו, גם צרעה קטנה עם עוקץ חלק ולא משוכלל, מספיקה כדי לעשות את העבודה.
"מלחמת עמלק" היא מלחמה פנימית שלנו עם עצמנו: כל עוד יקננו בנו תהיות בנוגע להשגחה, לא נוכל להיות בביטחון גמור שהבורא משגיח עלינו, והתחושה המתמדת היא - שמשהו כל הזמן חסר לנו.
נפרש את הסבל כעונש בגלל שאנחנו לא נהנים להיות במצב זה, אבל האי נעימות שנגרמת לנו היא רק בגלל שזהו מקום שונה מהקודם, והשלב הזה מכין אותנו לקראת מדרגה גבוהה יותר שמחכה לנו.
כל אחד מאיתנו יודע עמוק בתוכו מה טוב ומה פחות עבורו. כשאנחנו מזהים שיש מסביבנו השפעה שעלולה לקחת אותנו להתנהג בדרך שייתכן ונתחרט על מעשינו בהמשך, עלינו להתרחק מאותה סביבה.
שום דבר בעולם לא קורה ללא הכרזה מלמעלה. האם מישהו התחיל לחפש אשמים לאחר חורבן הבית? הבדק בית חייב להיות פנימי, כל אחד בעצמו צריך לבדוק האם הוא עובר על שלושת הכללים הללו
לומדים מיוסף, על אף המתיחות שהיתה ביניהם, איך הוא מתייחס לאחיו: אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ". הוא לא שואל – איפה הרועים? הרי הוא דיבר עם אדם זר, שלא אמור לדעת מי הם אחיו. יוסף שואל בתמימות, כמו ילד שהלך לאיבוד ותוהה "איפה אמא שלי?", יוסף קורא להם "אחי". ייתכן מאוד שהיתה זו משאלת לב – אני דורש את האחים שלי! כך גם אנחנו! חייבים לבקש אחד את השני, מוכרחים להיות בערבות אחד כלפי השני!
הפילוג והמלחמות הפנימיות שנשטפנו בהם לפני המלחמה הביאו עלינו את המצב הזה. יכלו עלינו כי היינו מפורדים, כמו שאמר המן לאחשוורוש: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים". אם נמשיך להתנהג בהאשמות אחד כלפי השני - לא הבנו כלום!
אם לא היתה נסתרת, והיתה ברורה סיבת כל ארוע המתרחש, לא היינו מייחסים חשיבות רבה לבורא, כי כל מהלכיו היו ברורים, היינו יודעים בדיוק את ההשלכות של כל פעולה והיתה נמנעת מאיתנו היכולת לתקן.
אנחנו מרגישים נטושים, שהבורא הפקיר אותנו, עזב אותנו לבד והיה עלינו להתמודד בכוחות עצמנו. אף אחד לא בא לעזור, המון המון זמן. אנחנו זועקים לעזרה, ואין אף אחד שמקשיב. כך זה נראה מהצד שלנו.
הרבה פעמים נסחפנו והסכמנו לצאת נגד האחים שלנו, והעדפנו את האויב, שמבחינתו, עצם העובדה שיש פילוג בינינו שירתה היטב את הרצון והמטרה שלו:
לראות אותנו קורסים אל תוך עצמנו.
כעת אנחנו מתמודדים עם מצב כואב שלא ניתן לעיכול, המחייב אותנו לחזור לתלם באחת, להיזכר לאלתר שכולנו אחים, ולאחוז בחכמה העליונה שבה כולנו חלק מאותה נשמה כללית אחת – השכינה הקדושה.