מאת אליזבת רוזמברג

על מה נספר מהפרשה?

בלק מלך למואב מפחד שישראל יעשו למואב את מה שעשו לאמורי, ומציע לבלעם, בעל כוחות רעים, לבוא ולקלל את בני ישראל.

בלעם עובר מהפך וכל הקללות נהפכות לברכות ושבחים לישראל.

אבל על מה באמת מדובר??

למדנו שהתורה מספרת לנו על המצבים שקורים בפנימיות שלנו.

מצרים, משה, פרעה, המרגלים ועוד – הם כולם תיאורים של תכונות שקיימות בכל אחד מאיתנו.

כך גם בפרשה הזאת, "בלק" "בלעם" "מואב" ונלמד על עוד – אלו הם חלק ממכלול כוחות שמאפיינים אותנו.

לכן,

יש לקרוא את הפרשה ולהיצמד לתיאור הכוחות שקיימים בנו, ולא לדמיין כאן חלילה סיפור מתח.

נתחיל.

וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן-צִפּוֹר, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי.       

וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד--כִּי רַב-הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.           

וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל-זִקְנֵי מִדְיָן, עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ, כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה;

וּבָלָק בֶּן-צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב, בָּעֵת הַהִוא.

בלק, מלך למואב רואה את כל מה שעשו ישראל לאמורי ומתחיל לדאוג.

"ישראל" זהו כח בנו שתכונתו – ישר-לבורא, הכח הזה מודע לעובדה שיש כח עליון שמנהל אותו, והכח הזה, ישר-א-ל מנתב את האדם להיות בהשתוות לתכונת הכח העליון שהיא – ההשפעה, הנתינה, האהבה - אשר אלו מחברות בין האדם לבורא.

"ישראל" הוא כח העומד בסתירה לאהבה עצמית.

"מואב" זהו כח המשויך לדרגה של דומם, שבו האדם כלל לא נמצא בהתפתחות רוחנית. בדומה לתינוק שרוצה כאן ועכשיו ואינו מתחשב ברצונות הסביבה – זוהי דרגת דומם.

ודרגה זו משויכת לתאוה.

מואב הוא הבן שנולד מזיווג שהיה בין הבת הבכורה של לוט ואביה, ללא ידיעתו של לוט, שהיה מבוסם בכוונה על ידן.

וקראה לו מואב - כמו אב.

"וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם." בראשית, יט, לז

״מדין״ - כח המשויך לקנאה והמריבה, מדין – מדון.

יתרו כהן מדין, עזב את כל העבודה הזרה ובחר ללכת בדרך השם, והיה נרדף מתוך קנאה.

"בלק" הוא מלך ל "מואב", מולך על תכונת הדומם, לכן נמצא בדרגה יותר גבוהה מדרגת דומם.

זהו כח שמבחין בכח אחר המבקש להיות בהשפעה לזולת, והכח "בלק" מפחד מכח "ישראל", שלא ישתלט עליו ויהרוס אותו.

לכן,
"בלק" מחליט לגייס עזרה על מנת להשתלט על כח "ישראל", ושולח שליחים ל"בלעם" שיבלום את הכח "ישראל".

וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל-זִקְנֵי מִדְיָן, עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ, כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה;

"מואב" ו"מדין" הם אויבים, כל כח מושך לכיוון אחר, אחד לתאוה, והאחר לקנאה.

אך מאחר ורצו להתגבר על "ישראל", היה עליהם להתחבר על מנת לצבור כח גדול יותר.

למה דווקא "בלעם" יכול לעצור את "ישראל"?

הכח של "ישראל" הוא בדיבור.

העולם נברא בעשרה מאמרות, אומר השם והנה – בריאה חדשה.

אדם שהולך בדרך "ישראל" מתפלל, לומד תורה, מדבר עם השם – כל זאת בדיבור.

הכח של בלעם הוא גם בדיבור, רק ההבדל שהדיבור שלו מופנה להרס.

ואיך ייתכן שמלכתחילה יהיה כח שתכליתו להרוס?

זה כנגד זה עשה השם.

הרע בא להאיר את הטוב.

התנהלות רעה דוחפת ומאיצה התנהגות להיות טובה יותר, לאחר שרואים את ההשלכות של הרע.

אם לא היה את הרע, הטוב לא היה חפץ להיות טוב יותר.

לכן,

על מנת להתמודד עם כח "ישראל", הכח "בלק" קורא לכח "בלעם" לעצור את ההתקדמות של "ישראל" באמצעות אותה השפה של כח "ישראל" שהיא הדיבור, אך ניתוב הדיבור יהיה לקללות.

הילד נוהג לקלל לעיתים תכופות ונוהג בחוסר כבוד לזולת. איך נוכל ללמד אותו להתנהג אחרת?

קיימות מספר סיבות שבגללן ילד ירבה לקלל, נמנה אחדות מהן:

• מחקה את הסביבה שלו המקללת אחרים
• מרבים לקלל את הילד
• בעל דימוי עצמי נמוך, נוהג לקלל את עצמו
• אוצר מילים דל
• חוסר יכולת לבטא רגשות

 ועוד רבות...

ילד לא תמיד יידע להתגונן ולבקש שינהגו בו אחרת, אך הוא יפנים את המילים, ואלו יבואו לידי ביטוי בהזדמנות הראשונה.

אין להקל ראש ביכולת ההבנה של הילד שכרגע מזלזלים בו, ואם הילד עשוי לא לפרש זאת כלעג, הוא עלול לחזור על המילים מול אדם אחר או אפילו מול אותו אחד, שיכעס על עזות הפנים.

בראש ובראשונה על מנת שילד יפסיק לקלל ולנהוג בחוסר כבוד לסביבה, יש לתת לו דוגמא אישית, ואת הכבוד הראוי לו.

כוחות "בלק" ו"בלעם" טומנים בחובם את השם "עמלק".

עמ – מהשם בלעם

לק – מהשם בלק

והאותיות הראשונות שנשארו מרכיבות את המילה "בבל".

למדנו בפרשת בחוקותי בה השם הזהיר שאם לא נלך בדרכים טובות – "וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם", שזוהי גלות.

הדבר הגרוע ביותר הוא להתמודד לבד ללא עזרה ונחמה מאדם קרוב, ולא רק זאת, אלא האדם נהפך להיות חשוף וחלש אל מול אחרים שרוצים להזיק לו.

וזו "בבל".

ותכונת "עמלק", למדנו שהיא הספק שיש בנו: האם יש עלינו השגחה? אולי אנחנו בכלל לבד ומתמודדים עם הכל ללא עזרה??

מכאן,

שתי התכונות הללו יחד נמצאות בכוחות של "בלק" ו"בלעם".

ואלו תכונות בנו שמגיחות כאשר אנחנו נמצאים ברצון לקבל לעצמנו בלבד, באהבה עצמית נטו, במקום הזה אנחנו לא רואים אף רצון אחר של הסביבה, וחיים בתחושה שאנחנו לבד, וקיים בנו ספק גדול אם נקבל עזרה כשנצטרך.

בלק שולח שליחים לבלעם לומר לו –

הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ, וְהוּא יֹשֵׁב, מִמֻּלִי.

בלק בפחד גדול!

והבקשה של בלק –

תקלל את העם הזה, כי הוא עצום ממני – אולי אוכל ואכה אותו ואגרש אותו מהארץ.

אני יודע כבר שדבר שאתה מברך – יהיה מבורך, ואת מה שתקלל – יקולל.

ארץ – זהו רצון.

בלק מבקש שישראל יקולל כך יוכל להכות אותו ולגרש אותו מהרצון של להיות בדרך טובה.

והולכים זקני מואב ומדין ובאים אל בלעם ואומרים את דברי בלק.

בלעם מבקש מהם להישאר לישון בלילה, ולמחרת ייתן להם תשובה - לפי מה שהשם יאמר לו.

הילד חכם מאוד, אך משתמש בחכמה שלו לפגוע באחרים. איך נוכל להדריך אותו להשתמש נכון בחכמתו?

בראש ובראשונה נבין מה זו חכמה.

חכמה נרכשת ע"י הלימוד.

אם באמצעות ספרים שאנו קוראים, או דרך אנשים שמלמדים אותנו.

כל דבר חדש שלא ידענו קודם, וכעת אנחנו יודעים - זו חכמה חדשה שרכשנו, והיא נמצאת כעת במוח.

החכמה נועדה לתת לנו את היכולת להבין תוך כדי התבוננות במציאות החיצונית, והכרה פנימית אל תוך עצמנו.

אנו רואים בפרשה הזו שבלעם השתמש בחכמה שלו בדרך לא נכונה ומתוך כך, בסופו של דבר נאלץ להתחרט על מעשיו.

לאדם אין זכות להתגאות בחכמה היתרה שקיבל, כמו גם מכל תכונה יוצאת דופן אחרת, מאחר והן נועדו לשרת את הזולת.

חכמה מרובה לא מספיקה, נדרשת גם בינה - הבנה של דבר מתוך דבר, ולא רק הבנת עצם הדבר.

יש ללמד את הילד להבין את המשמעות שהוא חכם מאוד:

• מה הוא משיג מתכונה זו?
• איך היא מקדמת אותו?
• איך הוא מקדם את החברים?

להדריך אותו ללמד את חבריו אך לא באמצעות כפייה,  אלא מתוך דוגמא אישית.

כאשר ילד מתנשא מעל הסביבה בעקבות ההכרה שהוא חכם מהשאר, במהירה יפול ברשת הבדידות.

אלוקים בא אל בלעם ושואל על האנשים שנמצאים עמו.

ובלעם עונה לו –

בלק בן ציפור, מלך מואב שלח אלי.

ראינו שכתוב בהתחלה -

וּבָלָק בֶּן-צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב, בָּעֵת הַהִוא.

כלומר,
בלק התמנה למלך למואב בזמן ההוא, בגלל צו השעה, ולא בגלל שהוא יכול וצריך להיות המלך.

בלעם רוצה להאדיר את עצמו בכך שמראה שאדם נכבד וחשוב שלח אליו שליחים.

ואומר בלעם את דברי בלק.

אומר אלוקים אל בלעם –

לא תלך עימהם, לא תקלל את העם כי העם מבורך.

שני הבדלים שחשוב לשים לב אליהם:

• ראינו שבכל פעם שהשם מדבר אל משה, מצוין – וידבר הויה – שזו מידת החסד
  והרחמים.
  ואילו אצל בלעם ראינו שאלוקים מדבר אליו – שזו מידת הדין.

• כתוב "לא תלך עימהם".
  ההבדל בין לומר: אני הולך עימו, לבין - אני הולך איתו:
  עמו -  הולכים באותו רצון וכוונה
  איתו  - הולכים ביחד, אבל לא באותה הכוונה.

בבוקר אומר בלעם לשליחים שיחזרו לארצם, כי השם מסרב שילך עימם.

חוזרים השליחים אל בלק ומדווחים שבלעם מסרב.

בלק לא מתייאש,

וממשיך לשלוח אנשים הרבה יותר חשובים ונכבדים מאלו שכבר היו אצלו.

באים אל בלעם ואומרים –

בלק בן ציפור אומר - תבוא אלי, אתן לך הרבה כבוד, וכל מה שתאמר לי - אעשה.

רק תקלל בבקשה את העם הזה.

בלעם עונה –

גם אם בלק יתן לי את כל ביתו, כסף וזהב, לא אוכל לעשות אחרת ממה שהשם אמר לי לעשות.

תישארו הלילה, ואראה מה עוד יאמר לי השם.

בלילה,

בא אליו אלוקים ואומר לו –

אם האנשים הללו באו לקרוא לך, לך איתם.

אבל רק את מה שאדבר אליך – רק את זה תעשה.

וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ;

ראינו בבראשית כב ג:

"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים."

יש כאן רמיזה לניגודיות שקיימת בין אברהם לבלעם:

ובלעם הולך עִם-שָׂרֵי מוֹאָב.         

אלוקים כועס שבלעם בחר ללכת עם – ולא את.

כלומר, שהוא הולך עם הכוונה לקלל כמו שבלק ביקש.

בלעם רוכב על החמור, שני הנערים שלו עמו

ומלאך השם מתייצב לו בדרך.

מלאך הויה, ולא אלוקים.

הויה זו מידת הרחמים והחסד, השם שלח אליו מלאך של רחמים על מנת להסיט אותו מהדרך הרעה, על דרך הרחמים.

האתון רואה את מלאך השם ניצב בדרך, עם חרב ביד.

בלעם לא רואה את המלאך.

האתון זזה מהדרך והולכת בשדה.

בלעם מכה אותה להחזירה חזרה לדרך.

מלאך השם נעמד בין שני הגדרות, רואה האתון את המלאך ונלחצת אל הקיר, ובתוך כך לוחצת את רגלו של בלעם אל הקיר.

ובלעם ממשיך להכות אותה.

המלאך הפעם נעמד במקום צר, שאין דרך לזוז משם ימינה או שמאלה.

האתון רואה את מלאך השם ורובצת תחת בלעם.

בלעם כועס ומכה את האתון במקל.

ואז,

השם פותח את פה האתון, והיא אומרת לבלעם –

מה עשיתי לך שהכית אותי שלוש פעמים?

עונה בלעם לאתון –

התעללת בי!
אם היתה לי חרב ביד עכשיו, הייתי הורג אותך.

אומרת האתון –

אני הרי האתון שלך שרכבת עלי מאז ועד היום, האם עשיתי לך כבר דבר כזה?

בלעם עונה שלא - ואז,

השם פוקח את עיניו של בלעם, ורואה את המלאך ניצב בדרך עם חרב שלופה.

ומיד משתחווה.

מה זה אומר שפוקח את עיניו? האם בלעם היה בעיניים עצומות?

וַיְגַל יְהוָה, אֶת-עֵינֵי בִלְעָם

אם עד עכשיו לא היינו משוכנעים, המשפט הזה נותן לנו את החותמת שהמציאות כפי שהיא נראית לנו, היא מדומה ומדומיינת.

איך המוח עובד?

המוח מושפע ממה שהעיניים שלנו רואות. העיניים מקרינות את מה שאנו רואים אל המוח, והמוח רואה את הסרט, בתמונה הפוכה, ומושפע מהעיניים.

לחילופין, העיניים מושפעות מהמוח.

במוח יש הבחנה בין אמת לשקר, וההבחנה הזאת מוקרנת לעיניים שלנו.

דוגמא של אמת ושקר:

אם אנו יודעים שהבורא רוצה להיטיב לנבראיו, אבל הרבה פעמים נראה שאנשים לא כל כך מאושרים ואפילו סובלים, לרוב לא נבין איפה ההטבה נמצאת במצבים האלו.

זו ההבחנה השגויה בין אמת לשקר.

ואז יוצא, שלא כל מה שאנו רואים הוא נכון, מאחר וההבחנה בין אמת לשקר הרבה פעמים מוטעית, מה שאמת נראה לנו כשקר והפוך.

לכן,

גם הסרט שמוקרן למוח הוא לא תמיד נכון.

האתון, שזו נקבת החמור, מסמלת את החומר, הגשמיות.

דווקא הגשמיות "רואה" את מה שהאדם לעיתים מצליח לשכוח, שיש שורש רוחני לכל דבר גשמי.

בלעם, שהיה ידוע בכוחותיו הרעים, לא הצליח להשיג שליטה על האתון שלו, עד כדי צורך להכותה.

בבית, הילד הגדול מתלונן שאחיו הקטן מציק לו כל הזמן, ולכן לעיתים תכופות הוא מכה אותו. איך נוכל להדריך את הגדול כיצד לנהוג?

ילד קטן שטרם למד להביע את עצמו בצורה מובנת, ואינו יודע עדיין לשלוט ברצון שלו לקבל דברים עכשיו ומיד, לא ירפה עד אשר יתמלא רצונו.

להבדיל מילד גדול, לקטן אין את הרצון להציק, זו לא התנהגות ששורשה ממחשבה תחילה, הוא פשוט רוצה תשומת לב, ואי אפשר להאשים אותו, ואם לא יקבל אותה עכשיו, הוא ידע איך לדרוש אותה בעוד חמש דקות.

אדם שאינו יודע להשתמש בכושר הדיבור והשכנוע, ולעיתים תכופות מתכעס על הסביבה, ימצא את הפיתרון באלימות מילולית, או פיזית.

לכן,

מאחר והידע והיכולות שצבר הילד הגדול נותנים לו יתרון ברור על האח הקטן, יש להדריך את הילד להיות עירני לחפץ לב של הקטן, וכל עוד יהיה מסוגל להכיל את הרצון שלו - להישאר לידו, ורגע לפני שנגמרת הסבלנות, עליו להתרחק ממנו.

ככל שילד לומד להבין טוב יותר את המתרחש סביבו, כאשר אינו מסתפק רק בלהבין את מראה עיניו, אלא מה חבוי בתוכו, למה ומדוע קורה מה שקורה, ובד בבד, מעשיר את אוצר המילים - אלו נותנים לו את היכולת לפתח חוסן נפשי, ואינו נפגע מהפרעות מהסביבה.

התפתחות נמוכה אינה יכולה להביא לרוגז התפתחות גבוהה יותר, אלא אם שתיהן הגיעו למשוואה אחת.

מלאך השם אומר –

למה הכית את האתון שלך שלוש פעמים?

האתון ראתה אותי וסטתה מהדרך כנראה בגללי, שלוש פעמים.

עכשיו אותך הייתי הורג ואותה מחייה.

אומר בלעם למלאך השם –

חטאתי, כי לא ידעתי, שאתה ניצב לקראתי בדרך.

ועכשיו אם זה רע בעיניך – אני חוזר.

בלעם מבין שלא יוכל להתמודד מול השליח של הכח הטוב, ולכן חוזר בו ומתחרט.

אומר לו מלאך השם –

לך עם האנשים, ורק את מה שאומר לך, אותו תדבר.

בלעם כעת כבר יודע שאת כל הכוונות שלו הוא עומד להפוך לטוב.

ובלעם ממשיך אל בלק.

בלק יוצא לקראת בלעם ואומר –

שלחתי לקרוא לך, למה לא באת אלי? אתה באמת חושב שלא אוכל לכבד אותך?

עונה בלעם –

הנה באתי אליך, אבל אוכל לומר רק מה שאלוקים ישים לי בפה.

בלעם נכנע לכח הקדושה.

וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם, עִם-בָּלָק; וַיָּבֹאוּ, קִרְיַת חֻצוֹת.  

וַיִּזְבַּח בָּלָק, בָּקָר וָצֹאן; וַיְשַׁלַּח לְבִלְעָם, וְלַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ.    

וַיְהִי בַבֹּקֶר--וַיִּקַּח בָּלָק אֶת-בִּלְעָם, וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל; וַיַּרְא מִשָּׁם, קְצֵה הָעָם.  

למחרת מבקש בלעם מבלק לבנות שבעה מזבחות ושבעה פרים ואילים.

וכך עושה בלק.

אומר בלעם לבלק שהוא הולך קצת אולי השם יראה לו משהו ויבוא לומר לו.

בלעם הולך.

והשם שם דברים, מילים בפה של בלעם, ואומר –

שׁוּב אֶל-בָּלָק, וְכֹה תְדַבֵּר.           

בלעם חוזר אל בלק.

ומתחיל לדבר.

ואז קורה שבמקום לקלל הוא מתחיל לברך את ישראל!

האם תמיד יש לקבל מהילד את המשפט ״באמת שלא התכוונתי!״, ולעבור מייד לסדר היום?

ילד שמבין את שעשה, מתחרט ומבטיח שלא לחזור על כך שוב, יש לקבל זאת מייד, גם אם ההורה עדיין לא נרגע בתוכו מחומרת המעשה.

אך לא מומלץ לחזור תיכף לשיגרה שהיתה עד לפני המעשה.

יש לתת לילד זמן סביר להפנים את שקרה, לחשוב על ההסבר שניתן לו לאחר המעשה, לאפשר לו להרגיש את מקום החרטה.