מאת אליזבת רוזמברג

פרשת מקץ - ביאור הפרשה לילדים והורים

על מה מספרת הפרשה?

הפרשה תספר לנו על החלומות המוזרים של פרעה והפיתרון על פי השם, נלמד מושגים כמו: ישועת השם כהרף עין, רוח אלוקים, עניות הדעת מול עשירות הדעת, כפיות טובה, חיסכון, פענוח צופן ועוד... ונראה את המשך התוצאות של קנאת האחים ביוסף ואיך אפשר לחזור לאהוב אחרי שנאה.

הפרשה מורכבת מהרבה פרטים חשובים ואנחנו נתקדם לאט לאט אבל בטוח...

נתחיל.

בפרשה הקודמת עצרנו כשיוסף פותר לשר המשקים ושר האופים את החלומות שלהם, ומבקש משר המשקים שכשיחזור לעבוד אצל פרעה, יזכור אותו ויספר עליו לפרעה. ושר המשקים מפר, לא מקיים את הבטחתו.

אחרי שנתיים פרעה חולם חלום שהוא עומד על היאור, ומן היאור עולות שבע פרות יפות ושמנות ורועות באחו, ולפתע עולות אחריהן מן היאור שבע פרות אחרות רזות ונראות רע ביותר ונעמדות ליד הפרות השמנות. והפרות הרזות אוכלות את הפרות השמנות.

פרעה מקיץ משנתו.

איך בכלל פרות יכולות לאכול פרות?

לרוב חיה באמת לא תאכל את בת מינה, כלב לא יאכל כלב, חתול לא יאכל חתול - ובטח לא כשהוא חי.

מה שאנחנו לומדים מזה שהפרה אוכלת את הפרה השנייה, הוא שאפשר לראות זאת בבני אדם:

כשאנחנו מקנאים, שונאים ורוצים להזיק למישהו אחר, זה היה אותו הדבר כמו שהיינו אוכלים אותו! כי בקנאה או בשנאה אנחנו רוצים שלא לראות את האדם הזה יותר, ואנחנו נחשוב שאם ״נאכל״ אותו, כלומר, נפגע בו - הוא יעלם לנו מהעיניים.

ואיך יכולות פרות רזות לאכול פרות שמנות? דווקא הרזות שיאכלו את השמנות?

פרות רזות הם נמשל לדבר רע.

דבר רע יכול לאכול ולהרוס דבר טוב (בחלום דבר טוב הוא הפרה השמנה).

דוגמא:

ילד שלרוב רגיל להתנהג בדרך שאינו מתחשב ברצון של החברים, עושה רק מה שמתחשק לו... מתחבר עם ילד שמרבה לדאוג לחברים, ואוהב לעזור.

לאט לאט הילד עם ההתנהגות הלא טובה מתחיל להשפיע על הילד השני שלא כדאי לו לעזור ולדאוג לכולם, כי מה יוצא לו מזה ... והילד משתכנע, ומשנה את הדרך שלו.

כך דבר רע יכול להרוס דבר טוב.

פרעה נרדם שוב, וחולם חלום נוסף:

שבע שיבולים יפות וטובות ועוד שבע שיבולים דקות ויבשות צומחות אחריהן, והשיבולים הדקות בולעות את השיבולים היפות.

פרעה מתעורר משנתו כל כולו נסער, ומבקש לדעת את הפיתרון לחלומות המוזרים שחלם.

הוא קורא לחרטומי מצרים שנחשבים לאנשים מאוד חכמים במצרים, ונוהגים לעשות כשפים, על מנת שיפתרו לו את החלומות, אבל אף אחד לא יכול לפתור בדרך שיניח את דעתו של פרעה שאכן זה הפיתרון הנכון.

ואז שר המשקים אומר לפרעה, שכשהיה בבית הסוהר בגלל שחטא לפרעה, באחד הלילות חלם חלום, הוא ושר האופים שהיה כלוא עימו, והתקשו לפתור אותם, ונער עיברי שהיה שם, העבד של שר הטבחים, הוא זה שפתר להם את החלומות, וכמו שפתר - כך היה.

פרעה שולח לקרוא ליוסף, ומריצים מייד את יוסף מן הבור, מתגלח, מחליף בגדיו ובא אל פרעה.

למה מריצים אותו מן הבור?

יש שלוש סיבות שהריצו את יוסף מן הבור:

1. פרעה מבקש לדעת את הפיתרון לחלום שלו באופן מיידי, לכן רצו להביא לו את יוסף כמה שיותר מהר.
2. להריץ, גם מלשון ריצוי, לתת סיפוק, השם מרצה את יוסף על הסבל שסבל בכלא.
3. יוסף סיים את הזמן שהיה צריך להיות בכלא, לכן, אין מה להתמהמה ויש להוציא אותו מייד. זה נקרא ״ישועת השם כהרף עין״.  כשהבורא מחליט שזה הזמן לסיים עם כל הסבל שאדם מרגיש, הוא שולח עזרה תכף ומיד! הרף עין - יותר מהר ממצמוץ של העין!

פרעה מספר ליוסף את חלומותיו ומבקש מיוסף שיפתור לו אותם, יוסף עונה שזה לא הוא הפותר אלא השם יפתור לו את חלומו, ואומר לפרעה שהחלום שלו הוא חלום אחד ולא שני חלומות, ובעצם השם מראה לפרעה את מה שהוא עומד לעשות.

הפיתרון של יוסף:

שבע הפרות הטובות ושבע השיבולים הטובות הן שבע שנים - הנה חלום אחד.

ושבע הפרות הרעות והרזות ושבע השיבולים הרזות והשדופות - יהיו שבע שנים של רעב.

בשבע השנים הבאות - יהיה שפע בכל ארץ מצרים, אבל אחריהן יבואו שבע שנים של רעב גדול וכל השובע שהיה יישכח והרעב יהרוס את הארץ, ולא יורגש שקודם לכן היה שפע כה גדול, כי הרעב יהיה כבד מאוד!!

והעובדה שהחלום חזר פעמיים אצל פרעה, אומרת שהחלום הוא אמת, והשם ממהר לממש זאת

אם מקבלים שני סימנים על אותו עניין, סימן שצריך למהר ולממש.

וכעת פרעה צריך למצוא איש נבון וחכם שישים אותו אחראי על כל ארץ מצרים, שייתן הוראות על הארץ לאגור, לאסוף מזון בשבע שנות השובע, והכל יישמר אצל פרעה, והמזון יהיה על מנת שיאכלו אותו בשבע שנות הרעב, ואז לא ייגרם שום נזק לארץ.

פרעה ועבדיו אוהבים את הפיתרון לחלומות, ופרעה אומר לעבדיו - האם נמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו?

איך ייתכן שתהיה לבן אדם רוח אלוקים?

כשאדם הולך בדרך השם, ורוצה לתת מהטוב שלו לאחרים, הוא מייד נדבק בקו ימין, שזו מידת החסד, וזו תכונת הבורא - האהבה.

וכשהוא נדבק בתכונה זו הוא מקבל את רוח השם.

לדוגמא:

ילד מתעצב על משהו, ולא מוכן לדבר עם אף אחד, יבוא ילד אחר ויתחיל להצחיק אותו, אולי ייתן לו ממתק, יציע לו לשחק איתו והילד העצוב לאט לאט יתחבר עם הילד השמח, יתחבר לתחושה הטובה, ואז תדבק בו רוח של שמחה.

פרעה אומר ליוסף, שהוא נותן לו את כל ארץ מצרים ומסיר את הטבעת שלו, ועונד אותה על יד יוסף, מלביש אותו בבגדים חשובים, ועונד על צווארו שרשרת זהב.

 




מה זה טבעת המלך ולמה היא כ"כ חשובה?

בטבעת המלך היתה חותמת, וכשהמלך רצה לקבוע חוק, דבר שחייבים לעשות, היו חותמים את החוק בטבעת המלך, וזה אומר שמוכרחים לעשות את החוק הזה.

ולא מבטלים את החוק שנחתם בטבעת המלך, כי אם מבטלים זה יכול להיראות שהמלך לא בטוח במה שהוא אומר, ואנשי הארץ היו חושבים שאפשר לעבור על החוק.

מי שמחזיק בטבעת המלך יש לו את הסמכות הגבוהה ביותר מכל האנשים.

גם במגילת אסתר ראינו, שהמלך אחשורוש לא יכול היה לבטל את החוק שנתן ״כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך, אין להשיב״ (אסתר, ח, ח).

פרעה אומר ליוסף -

אני פרעה אבל כולם ייעשו את מה שאתה אומר. ונותן ליוסף את השם ״צפנת פענח״.

מה פירוש השם ״צפנת פענח״?

צופן - זהו סימן, קוד שמסתיר בתוכו מסר שלא רוצים שכל אחד יידע.

לפענח - לפצח, לגלות את הסימנים.

״צפנת פענח״ מדברת על אדם שמצליח לתרגם ולמצוא את המפתח, המשמעות בסימנים שקשים להבנה.

לכל קוד יש מפתח.

דוגמא:

המפתח הוא:

אחרי כל שתי אותיות מהאלף בית לפי הסדר מהאות א, כתובה אות מהאותיות שמרכיבות את המילה המוסתרת.

אם נצפין את המילה ״גאולה״ נקבל את הקוד:

אבגגדאהווזחלטיהכל 

דוגמא נוספת:

המפתח הוא:

הזזת אות שלוש פעמים שמאלה.

‏א.      = ד

‏ב.      = ה

‏ג.      = ו

‏ד.      = ז    

וכן הלאה...

הקוד הוא:

״חהטאד חטד לטה טעמלמה״

מי יכול להיות כצפנת פענח

ואת הקוד הזה לפצח?
 

למה בכלל צריך צופן? למה לא לאמר את הדברים ברורים בלי שהמילים ישחקו איתנו מחבואים?

הצפנים נועדו להסתיר מידע שרק לאנשים שיש להם את המפתח יוכלו לפענח.

משתמשים בצפנים כשרוצים להסתיר מידע כמו ברפואה, אינטרנט, בנקים, או כשרוצים לשלוח מכתב ולהעביר מסר דרך מתווך, שהמתווך לא יבין, ועוד...

פיתוח היכולות שלנו לפענח קודים תעזור לנו לפענח קודים אצל הזולת.

לא תמיד מגולה לנו מה באמת קורה, איך האדם שממולי באמת מרגיש וחושב, וכשאנחנו לומדים לזהות את המפתח הרבה אי הבנות נפתחות ונפתרות מהר מאוד ונוכל לחסוך מאיתנו הרבה מחלוקות וריבים מיותרים, כי נצליח לפצח מייד איך הסביבה מרגישה או מה מנסה להסתיר, כשההסתרות לרוב גוררות אותנו לומר דברים שאנחנו בכלל לא מתכוונים אליהם.

ויוסף נותן הוראה למצרים לחסוך מזון בכל שנות השפע.

מה זה לחסוך?

לחסוך זה להשאיר בצד לזמן אחר שלא יהיה לנו, ואז בגלל שחסכנו, אולי עכשיו יהיה לנו פחות, אבל אח"כ יהיה לנו יותר מאשר אם לא היינו חוסכים.

דוגמא:

ילד מקבל דמי חנוכה, הוא יכול לבזבז את כל הכסף על המשחק הראשון שרוצה לקנות והמחיר שלו הוא בדיוק הסכום שקיבל במתנה, או שיוכל לבחור לקנות לעצמו משחק יפה אחר, שהמחיר שלו נמוך יותר, אבל כך יישאר לו כסף למשהו נוסף אחר שירצה לקנות, או לחסוך, לשים בצד, ולאסוף עוד ועוד כסף שיקבל בעתיד, עד שיוכל לקנות לעצמו משחק ממש יקר.

ויוסף מצליח לאסוף כל כך הרבה תבואה, שכבר היתה כמות כמו החול שעל שפת הים - שלא ניתן לספור!!

לפני שמגיעות שנות הרעב, נולדים ליוסף שני בנים, מאסנת בת פוטיפרע כהן אן, האשה שנתן פרעה ליוסף.

יוסף קורא לבכור מנשה, ואומר - ״כי נשני אלו-הים את כל עמלי ואת כל בית אבי״.

מה הפירוש של השם מנשה?

נשני מהמילה - נשייה, שכחה.

כאשר נולד מנשה, בנו בכורו, יוסף היה כל כך שמח עד כדי כך שנשכחו ממנו כל הייסורים שעבר.

כשכמובן, הבורא הוא זה שנותן ליוסף את בניו, לכן הוא גם האחראי לשכחה של יוסף.

ולבן השני קורא אפרים - ״כי הפרני אלו-הים בארץ עניי״.

מה הפירוש של השם אפרים?

אפרים מלשון הפריה.

הפריה:

1. להביא ילדים לעולם, כמצוות פרו ורבו.

2. יצירה.

מה זה "ארץ עניי"?

העניות באה לידי ביטוי בדעת.

האחים של יוסף נכשלו להבין את גדולתו וחשיבותו של יוסף למרות שהיה קטן מהם, וזאת בגלל ששנאו אותו כל כך. והשם סידר שיוסף יהיה גדול ועשיר בחומר, שאת זה בדרך כלל מחשיב מי שעני בדעת.

והנה עוברות להן שבע שנות השובע, ומתחילות שבע שנות רעב, בדיוק כמו שפתר יוסף. והרעב היה בכל הארצות, אבל במצרים היה לחם, בזכות החיסכון.

גם בבית יעקב מרגישים את הרעב, ויעקב רואה שיש אוכל במצרים....

 



איך זה שהבורא לא דואג ליעקב ובניו, וגם הם נפגעים מהרעב?

ובכלל, האם ייתכן שהבורא ידאג למישהו אחד ולאחר לא??

וגם - למה יש אנשים עשירים מאוד, ואחרים עניים כל כך?

אין אחד שנעלם מההשגחה של הבורא, והבורא יודע היטב מה היא ההכרחיות, מה כל אחד מוכרח שיהיה לו על מנת שיוכל לחיות חיים ביישוב הדעת, הגיון בריא.

יש לבורא כל כך הרבה חישובים שנעלמים מאיתנו, לדוגמא:

הבורא ייתן לאדם עשירות גדולה, ונדיבות שיוכל להיות בחסד עם הסביבה ולתת למי שצריך מבלי שיחסר לו ממה שייתן מעצמו.

ובעוני, הבורא ירצה שאדם זה יגיע לכדי אילוץ לנדוד ממקום למקום על מנת למצוא פרנסה וכסף לאכול, ובזכות הנדידה הזו והאנשים שיפגוש בדרך - יוכל לתקן את חטאיו.

זו היתה הסיבה שהבורא גרם גם לבית יעקב לרעב גדול - לתקן את החטאים של בני יעקב.

יעקב שואל את בניו - ממה אתם מפחדים?

למה יעקב חושב שבניו מפחדים?

יעקב רואה שהמזון בבית הולך ואוזל ובמצרים יש אוכל בשפע ואף אחד מהבנים לא מציע לרדת למצרים לקנות אוכל, ולכן חושב שיש בהם פחד לרדת למצרים.

עכשיו נעצור לרגע,

ונלך אחורה לראות מה מרמז הסכום בו נמכר יוסף לישמעאלים?

בפרשת וישב (לז, כח): ״וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף״.

יוסף חלם את חלומותיו כשהיה בן 17 (וישב, לז, ב) ועדיין היה גר בבית אביו עם אחיו, כשיוסף פתר לפרעה את החלום, הוא כבר היה בן 30 (מא, מו), וכעת התחילו שנות רעב לאחר 7 שנים של שובע, לכן יוסף כיום בן 37.

כלומר, עברו 20 שנה מאז נמכר יוסף ע״י אחיו.

בגלל שהיה חיבור בין יעקב ליוסף, אפשר לראות דבר שחוזר על עצמו: יעקב הגיע ללבן אחרי שברח מעשיו, עם מעט מאוד רכוש, ויצא עם משפחה גדולה ועושר רב - לאחר 20 שנה בבית לבן.

בסכום בו נמכר יוסף היה רמז למספר השנים שיחלפו עד אשר יתראו האחים שוב, כשהפעם, יוסף עולה לגדולה.

מה כוונת השם "מצרים"?

מצרים באה מהמילה "צר" – למשל, אם נצייר שני קווים, יהיה מעט מקום בין קו לקו,

וגם "צר" היא מילה נרדפת למילה "אויב" - מישהו שהוא נגדנו ועלינו להיזהר מפניו,

בנוסף בתוך המילה מצרים נראה את המילה "צרה" – משהו לא טוב.

הם ידעו שהשיירה של הישמעאלים פונה למצרים, כלומר, כל פעולת המכירה פונה לכיוון של צרה, ולא שמכרו את יוסף ונסגר הסיפור עם יוסף ולא ישמעו עליו יותר.

והאחים חששו לרדת למצרים, כלומר לרדת בתוך נפשם ולהתעמת עם הצרה שהביאו על עצמם.

מי צריך בכלל להתעמת עם צרה שהביא על עצמו?

בדרך כלל אנחנו מתעלמים מתחושות לא טובות שלנו לגבי דברים שעשינו, כי אנחנו מעדיפים לתת לזמן לרפא את ההרגשה הזו, ובנוסף, כמה אפשר לחשוב על עצמנו עד כמה אנחנו גרועים, כי אנחנו לא כאלה באמת!

כשאנחנו מתעלמים מהעובדה שיש אמת אחת שהיא טובת העניין, טובת הכלל, כל אחד מאיתנו, בטוח שהוא צודק מתוך האמת שלו, החשיבות העצמית מתחילה לגדול, ואיתה לפעמים גם השנאה שקשה מאוד אח"כ להשתחרר ממנה.

להחליט לעצור הכל ולהתבונן פנימה הוא לא דבר פשוט בכלל, כי זה דורש מאיתנו לחשוב על האמת של האחר, שעד עכשיו ניסינו להתעלם ממנה, או אפילו לקבוע שהיא לא הוגנת כלפינו, לכן להיכנס פנימה אומר בעצם - ״למה בדיוק הוא חושב שהוא צודק??״.

אז איך אפשר להגיע לשאלה הקשה הזו וגם לרצות לחזור ולאהוב את אותו האדם?

ננסה להיזכר בדברים הטובים שהאדם הזה עשה למעננו בפרט, או למען האחרים בכלל.

ניזכר ברצון הטוב שהיה בו כשהיה שם בשבילנו, ואולי לפעמים עד כדי כך שהיה מוכן לעזוב את כל מה שחשוב לו למען עצמנו, רק בכדי שיוכל להתפנות ולהיות איתנו ולעזור.

ולחזור על הזיכרונות האלו ועוד, שוב ושוב, עד שלאט לאט נרגיש שוב אותה האהבה כלפיו.

יש להבין ולזכור,

מדובר בבני יעקב, בני ישראל, שכולם היו צדיקים גדולים, ציון המילה "כסף" מעידה על כיסופים, שרוצים כבר משהו, ו"בעשרים כסף" – מדבר על 20 שנה של כיסופים, געגועים ליוסף, ואפילו חרטה כשהם לא מתוודים על מעשיהם לאף אחד.

את החרטה ניתן להסיק מהשאלה של יעקב "למה תתראו?" (מב, א), אם אכן היו מוכרים את יוסף בלב קר לא היה בהם פחד!

איך יכולה קינאה ו/או שנאה לטלטל אותנו עד כדי כך?

קינאה בין אחים הוא דבר שכיח, כמעט בכל משפחה נוכל לראות שזה קורה.

תמיד יהיה דבר מה שיש לאח אחד ולשני אין, או שאח אחד יקבל מתנה ליום ההולדת נניח, ושהשני ירצה גם.

ככל שיהיה יותר, יהיה רצון ליותר ותעלה קנאה לדברים של האחר.

הקינאה נובעת מהעיוורון של מה שכבר יש לנו, ומהזלזול בהם.

על מנת שקינאה לא תגיע למימדים של שנאה בין אחים, צריך לנתב את הקינאה לקינאת סופרים:

במקום - אני רוצה את מה שיש לו, להגיע למקום של - אני רוצה להיות כמוהו!

לרצות משהו שאין לי, עושה אותי תלוי ברצון של מישהו אחר לתת לי את הדבר.

לכן התסכול הרבה יותר גדול כי אני עומד חסר אונים ותלוי בדבר חיצוני לי שימלא את מבוקשי.

לעומת לרצות משהו שאין לי ואני רוצה להיות כמו זה, לגמרי תלוי בי, ואני מחליט מה עלי לעשות על מנת להשתוות אליו, ולכן הסיכוי לקבל ולהשקיט את הקנאה גבוה יותר.

נמשיך.

יעקב אומר לבניו -

שמעתי שיש אוכל במצרים, תרדו לשם ותביאו אוכל שלא נמות מרעב.

והבנים יורדים למצרים, עשרה במספר, את בנימין יעקב לא שולח, כי חושש שמא יקרה לו אסון, יוסף ובנימין היו הבנים של רחל, ויעקב מאוד אהב אותה.

בני ישראל באים עם כל אנשי כנען לקנות אוכל ממצרים, ויוסף, שהוא כבר שולט חזק במצרים, נותן את האוכל למי שבא.

האחים באים ומשתחווים ליוסף, יוסף מזהה את אחיו ואילו הם לא מזהים אותו.

איך זה שיוסף מכיר את אחיו והם לא מכירים אותו?

יוסף לבוש בגדי מלכים, ומוקף בעושר גדול, בנוסף, האחים לא מתקרבים אליו יותר מידי, רק בהמשך, בפרשה הבאה, אנו נראה שיוסף מבקש מהם להתקרב אליו.

ואם היו מזהים אותו לא היה עולה בדעתם שזה הוא, יוסף, כי מה פתאום הוא ניהיה משנה למלך??

למה יוסף לא מגלה להם מייד שהוא אח שלהם?

יוסף חלם שהאחים משתחווים לו, ויודע שזה רצון השם, כמו שאמר לפרעה שהשם מגלה לו את רצונו בחלום שלו, ואם הוא מראה לו זאת פעמיים, הוא ממהר לעשות זאת, ייתכן שכשיוסף פתר לפרעה את החלום ראה שגם הוא חלם שני חלומות דומים ויכול היה להקיש שזהו בעצם חלום אחד, זה רצון השם, והוא ימהר לעשות זאת, וכשסוף סוף רואה את אחיו, יוסף ממהר לעשות את רצון השם - לגרום לאחים להשתחוות אליו.

אם היה מגלה מייד, הם לא היו משתחווים אליו, אלא להיפך, היו דורשים ממנו יחס מיוחד.

יוסף טוען שהם מרגלים והם אומרים -

אנחנו 12 אחים עבדים שלך, בני אותו אבא מארץ כנען, הקטן נשאר אצל אבא, ואח אחד איננו.

יוסף מקשה עליהם ואומר -

זה מה שאמרתי, אתם מרגלים! וכאן אני אבחן אתכם. בחיי פרעה, לא תצאו מכאן, רק אם יבוא אחיכם הקטן. שילחו אחד מכם, שיביא את האח שלכם, ואתם תיכנסו לבית סוהר, וכך נדע אם אתם דוברי אמת, ואם לא, בחיי פרעה, אתם מרגלים!

יוסף שם אותם במעצר שלושה ימים.

ביום השלישי יוסף אומר להם -

אני ירא מהשם, אם אתם דוברי אמת, רק אח אחד שלכם ייכנס לבית סוהר, וכל השאר, לכו והביאו אוכל לבית שלכם, ותביאו אלי את האח הקטן, ואז אראה שאתם אומרים לי את האמת ולא תמותו.

וכך הם עושים.

הם אומרים אחד לשני -

אנחנו אשמים על מה שקרה לאח שלנו, כשראינו שהיה בצרה והתחנן אלינו, לא התייחסנו, לכן באה אלינו הצרה הזו.

וראובן מוכיח אותם ואומר -

הרי אמרתי לכם, אל תיגעו בילד ולא הקשבתם לי!

איך אפשר להתמודד מול רגשות אשמה וחרטה?

כשאנחנו מרגישים אשמים על משהו שעשינו, אנחנו נייחס כמעט כל דבר לא טוב שקורה לנו לעניין שעליו אנחנו מרגישים אשמים.

החדשות הטובות הן שאם כבר הגענו למקום של חרטה, אנחנו כבר באמצע הדרך הנכונה.

כל הקושי הוא להגיע למקום של תחושת החרטה על מה שעשינו, ולהצטער שכך נהגנו.

ברגע שהתחושה הזו כבר עולה בנו, עלינו להבטיח שלא נעשה את מה שעשינו שוב, אבל באמת להתכוון לזה כי אחרת נחזור שוב לתחושת הבושה מהר מאוד.
ודבר האחרון שנותר לעשות הוא הווידוי, לספר להשם מה עשינו, ושאנחנו רוצים להפסיק ולהתחיל בדרך חדשה.

וזהו! לשכוח את מה שעשינו ולהתקדם הלאה.

בעודם מדברים, יוסף מקשיב לשיחה שלהם בלי ידיעתם, ובוכה מרוב צער.

יוסף חוזר אליהם ולוקח מהם את שמעון ואוסר אותו לעיניהם.

למה יוסף לוקח דווקא את שמעון ואוסר אותו?

בואו נבדוק קצת מי זה שמעון:

כששמעון נולד, לאה, אימו נתנה לו את השם הזה כי אמרה: ״כי שמע השם כי שנואה אנוכי ויתן לי גם את זה ותקרא שמו שמעון״ (פרשת ויצא, כט, לג), כלומר, שמעון נולד לאמא שהרגישה שלא אוהבים אותה, והרגשות האלו שלה בוודאי עברו אליו.

איך יכולות התחושות של האם על עצמה להשפיע על הילד שלה?

הילד מאוד רגיש לאימו וירגיש אותה, הוא יכול לזהות שמשהו לא טוב קורה לה, אולי לא יידע להגדיר בדיוק מה היא מרגישה - דחויה, פגועה, שנואה... אבל בהחלט יוכל לספוג את מצב הרוח שלה בכל עת.

מה גם שאם המרגישה שנואה תלמד את הילד שלה כבר מגיל קטן להתגונן מכל דבר, להיות בזהירות יתרה, ותשריש בו חוסר אמונה, כי בה בעצמה אין ביטחון.

באיזה מצב המשפט "טובים השניים מין האחד" אינו מדויק?

שמעון ולוי, שניהם הבנים של לאה, מייצגים את מידת הדין, הגבורה, עושים מעשים בלי לחשוב שצריך לתת דין וחשבון עליהם למישהו, ויוסף לא רצה ששמעון ישפיע עליהם לרעה, לכן הוא החליט להשאיר אותו ולבודד אותו משאר האחים ובעיקר מלוי, כי כששניהם יחד יש להם הרבה כח שמשתמשים בו לרעה.

לפעמים קורה שאנחנו עושים דברים לא טובים בכוונה, כי השפיעו עלינו להתנהג ככה, אנחנו לא באמת רצינו להתנהג בצורה כזו, אבל הרגשנו שאם נתנגד ונתנהג בדרך טובה, יחשבו שאנחנו ״כבדים״, ואולי יעלה פחד שלא ניהיה אהובים בעיני הסביבה כי אנחנו חושבים אחרת מהם.

אבל אם נתרחק מאותו אחד שגורם לנו להתנהג בניגוד לרצון שלנו, נוכל להתחבר שוב למקום הטוב שבנו, שאנחנו מאמינים שהוא נכון, להמשיך להיות מי שאנחנו באמת, אנשים טובים.

יוסף מצווה למלא את הכלים שלהם בתבואה, להחזיר לכל אחד מהם את הכסף בשקים ולתת להם אוכל לדרך.

בדרך במלון, אחד מהם פותח את השק שלו על מנת לתת אוכל לחמור ורואה שכל הכסף ששילם עבור האוכל נמצא בתחתית השק. הוא מספר זאת לאחיו וכולם נבהלים ומפחדים נורא!

למה לא כתוב מה שם האח שיוסף שם בשק שלו את הכסף?

לא כתוב שם האח משום שזה יכול היה להיות כל אחד מהם.

ומי זה האח הזה?

שמעון נשאר בבית הסוהר ושאר האחים חוזרים.

שמעון ולוי היו קרובים ביניהם בהתנהגות שלהם, הם יצאו ביחד לטבח באנשי בשכם.

שניהם מתנהגים כך שלוקחים את החוק לידיים ללא יראת השם, ויוסף רצה שהם ירגישו פחד ומתוך כך, שתתעורר בהם יראת שמיים, לכן את שמעון השאיר כלוא בבית הסוהר, שיפחד שם בין כל האסירים ורצה גם לגרום ללוי פחד. אז עכשיו כשלוי מופרד משמעון, באמצעות הגילוי של הכסף בשק שלו, יחשוש לגורלו.

היה זה לוי.

מה המשמעות של האח הזה?

לוי מלשון – לווי.

כשלוי נולד, לאה אימו קראה לו כך, כי אמרה: ״עתה הפעם ילוה אישי אלי, כי ילדתי לו שלושה בנים״.

לוי נולד אל תוך תחושה של אמא שלא מרגישה חיבור עם בעלה ורוצה שהאיש שלה יתלווה אליה בזכות הבנים שילדה לו, בדיוק הפוך מהמצב הרגיל שצריך להיות - קודם האיש מתחבר אל האשה ורק אח״כ באים הילדים לעולם.

הבנים שילדה היו בזכות רצון השם, אבל אין כאן פנייה להשם לקרב אותו אליה, יש כביכול חוסר חיבור למעשי השם.

ההיפך מליווי הוא פירוד.

לוי, במעשי הגבורה שלו, היה מהפך את רצון השם.

וזאת יוסף רצה להבהיר להם, שעליהם להתחבר חזרה להשם ולכוונות הנכונות של חיבור.

הם באים אל יעקב, לכנען, ומספרים לו מה קרה להם.

יעקב אומר להם:

אתם גרמתם לי שאהיה באבל.... יוסף איננו... ושמעון איננו... ואת בנימין תיקחו....

ראובן אומר לאביו:

את שני הילדים שלי תמית אם לא אחזיר אותו אליך, תמנה אותי כאחראי עליו ואחזיר אותו אליך.

יעקב אומר:

הוא לא ילך איתכם כי אח שלו מת והוא נשאר לבד, ואם יקרה לו אסון בדרך, אהיה לעולם בעצב וביגון.

לאחר שסיימו את כל האוכל שהביאו ממצרים, אומר להם האב - תחזרו, ותביאו לנו מעט אוכל.

יהודה אומר -

האיש אמר לנו שלא נראה את פניו אם לא נביא את אחינו, אם אתה שולח את אחינו איתנו, נרד ונביא אוכל, ואם אתה לא שולח אותו איתנו, לא נרד.

ישראל שואל -

למה עשיתם לי את זה כשאמרתם לאיש שיש לכם אח נוסף?

והם עונים -

האיש שאל אותנו מאיפה באנו, ואם אבא שלנו עדיין חי, ואם יש לנו אח, וענינו לו על כל השאלות. לא יכולנו לדעת שבסוף הוא יבקש שנביא את האח שלנו!

יהודה אומר לישראל -

שלח את הנער איתי ונקום ונלך ונחייה ולא נמות כולנו. אני אהיה הערב שלו, אתה תבקש אותו ממני. אם לא אחזיר אותו אליך, לא תסלח לי לעולם! ואם לא התמהמנו כל כך הרבה זמן כבר יכולנו ללכת ולחזור פעמיים.

לבסוף ישראל אומר -

אם כן, תעשו את זה:

קחו איתכם מזימרת הארץ ותביאו לאיש מנחה, מעט צרי מעט דבש נכואות ולוט בוטנים ושקדים.

אם היה רעב כבד בארץ, איך זה שישראל שולח אותם עם צרי, דבש, לוט בוטנים ושקדים?

צרי, דבש, נכואות, לוט, בוטנים ושקדים הם מוצרים שיכולים לגדול גם כשיש רעב בארץ. ועל אף שבמצרים היה שפע, את המוצרים הללו לא היה למיצרים.

בפרשה הקודמת, (פרשת וישב לז, כה), אנחנו רואים את השיירה של הגמלים ועליהם הישמעאלים כשפניהם למצרים למכור להם נכואות (חרוב) צרי (עשבים לרפואה) ולוט (פרי לרפואה) שהביאו מן הגלעד.

כל זאת מסמל את הייחודיות של הארץ, ברמה הרוחנית שלה, שעל אף כשיש בצורת (לא יורד גשם) ואין מה לאכול, תמיד יהיה לנו מה שאין בארצות אחרות, ובעיקר רפואה.

ישראל מוסיף -

קחו איתכם עוד כסף, ואת הכסף שהחזירו לכם, תחזירו, אולי עשו טעות ששמו לכם בשק.

ואת האח שלכם תיקחו.

קומו תחזרו, וא-ל שדי יירחם עליכם לפני האיש, והחזיר לכם את האח האחר ואת בנימין.

מה זה ״א-ל שדי ייתן לכם רחמים״?

שדי - שאמר לעולמו די!

נביא את התשובה כדוגמא:

כשאנחנו מרבים לעשות מעשים לא טובים, ורק חושבים על עצמנו, מה טוב לנו, ורק לפי זה נתנהג, אנחנו מביאים על עצמנו כעסים גדולים מהסביבה, כי בהתנהגות זו אנחנו מראים שאף אחד לא מעניין אותנו, והסביבה לא רוצה לחשוב שהיא לא מעניינת אותנו... הכעסים של האחרים עלינו בדרך כלל הופכים מהר מאוד להתנהגות מראה שלנו, כלומר, מה שאנחנו נעשה גם הם ייעשו, ולרוב, לא נאהב את היחס הזה, ונטעה לחשוב שמענישים אותנו.

אבל זה לא עונש, פשוט לא היתה דרך אחרת להעביר אלינו מה אנחנו עושים, וכמה אנחנו פוגעים באחרים, ועכשיו כשאנחנו מקבלים את אותו היחס שנתנו בתחילה, אנחנו חושבים שהסביבה מחמירה איתנו.

ובכדי שמשהו ישתנה מהר, וכדור השלג הזה ייפסק, מישהו צריך לנהוג ברחמים כלפינו, ואז נחזור להרגיש את האהבה כלפי האחרים.

זו הכוונה של ״א-ל שדי ייתן לכם רחמים״ - הבורא הוא זה שמחליט איזה יחס נקבל, לפי ההתנהגות שלנו. והוא זה שיכול, למרות שאנחנו מתנהגים לא טוב, להחליט - ״די עם התחושה הלא טובה הזו שיש לכם, ועל אף שאולי לא מגיע לכם, מעכשיו והלאה אני מתחיל לרחם עליכם״.

בפרשת לך לך (יז, א) - השם אומר לאברם, שהיה כבר בן 99 ולא היו לו ילדים ״אני א-ל שדי, התהלך לפני והיה תמים״. גם אם בדרך הטבע אברהם לא היה אמור להביא ילדים, הבורא יכול להחליט שהוא אומר די! ורק שניהיה שלמים ובטוחים בהתנהגות טובה, ומייד השם הופך הכל לטובתנו.

למה כתוב פעם אחת יעקב ופעם אחרת ישראל?

בתחילה כשהאחים באים ליעקב ומספרים את קורותיהם במצרים, יעקב נחלש מכל הסיפור, והוא בכל מקרה חלש בגלל האבל הממושך שלו על יוסף, לכן הוא נמצא בדרגה רוחנית נמוכה יותר, ואילו כשהוא מתעשת ומחליט לבסוף לשלוח את בנימין, עושה זאת מתוך מקום של גדלות, שמאמין בהשם ובוטח בו שבנימין יחזור אליו חי.

האנשים לוקחים את המנחה, כסף נוסף למזון ואת בנימין ויורדים למצרים.

באים ונעמדים לפני יוסף.

יוסף רואה את בנימין איתם, ואומר למי שאחראי על ביתו - תביא את האנשים הביתה, ותכין סעודת בשר, כי האנשים האלו יאכלו איתי בצהריים.

וכך עשה.

מביאים את האחים לביתו של יוסף, והם אומרים ביניהם שבטח בגלל הכסף שהוחזר בשקים שלהם בתחילה, מביאים אותם אל יוסף, בכדי שיוכל להתנפל עליהם ולקחת אותם ואת חמוריהם ולהפוך אותם לעבדים.

הם ניגשים לאיש שאחראי על בית יוסף ומדברים איתו בכניסה לבית.

אומרים לו -

בחיינו, ירדנו בהתחלה לקנות מזון וכשהגענו למלון ופתחנו את השקים ראינו שכל אחד קיבל בחזרה את הכסף שלו. הנה, אנחנו מחזירים את כל הכסף ובנוסף יש לנו כסף לקנות עוד, אנחנו לא יודעים מי שם את הכסף בשקים שלנו!

האיש הממונה על הבית מרגיע אותם ואומר - אל תפחדו, הכל בסדר, השם פשוט נתן לכם מטמון בשקים שלכם, אני את הכסף מכם עבור המזון בתחילה, כבר קיבלתי.

ומביא להם את שמעון.

הם מכינים את המתנות עד שחוזר יוסף הביתה בצהריים ונותנים לו את המנחה ומשתחווים לו.

יוסף שואל אותם - 

אבא שלכם הזקן, שסיפרתם לי עליו, עדיין חי? שלומו טוב?

הם עונים לו שכן, ומשתחווים.

יוסף רואה את בנימין אחיו, הבן של אמו, ושואל אותם -

זה האח הקטן שסיפרתם לי עליו?

יוסף מרגיש רחמים גדולים על אחיו הקטן ומחנק בגרון, רוצה לפרוק את כאבו וממהר לצאת לחדר אחר, ושם פורץ בבכי.

יוסף רוחץ את פניו וחוזר אליהם, ומתאפק שלא לבכות שוב, ואומר - שימו לחם.

מושיבים את האחים מלפני יוסף לפי הסדר, מהגדול לקטן, והאחים תמהים - איך ייתכן שהוא יודע את סדר הגילאים??

ובנימין מקבל הכי הרבה.

הם אוכלים שותים ומשתכרים.

יוסף מצווה על אנשי ביתו -

למלא את השקים של האנשים באוכל עד כמה שיוכלו לסחוב, ולשים שוב את כל הכסף ששילמו עבור המזון בחזרה בשקים, ואת גביע הכסף לשים בשק של האח הקטן יחד עם הכסף ששילם.

עם בוא הבוקר, הם נשלחים חזרה.

יוצאים מהעיר, לא מספיקים להתרחק ויוסף אומר לממונה על ביתו, לקום ולרדוף אחרי האנשים וכשישיג אותם לשאול אותם -

איך זה שהיו כאלו כפויי טובה שהרי זה הגביע ששותה האדון שלו, והוא מנחש בו.

המעשה שעשו חמור ביותר!

מה זה כפיות טובה?

זה מצב כאשר מישהו עושה למעננו דבר טוב ואילו אנחנו מחזירים לו התנהגות רעה מצידנו.

דוגמא:

ילד עוזר לילד שמתקשה בלימודים בהכנת שיעורי הבית, והילד החלש מצליח להבין את כל מה שלמד בכיתה בזכות העזרה של החבר, ואח״כ בכיתה הוא מתגאה בשיעורים המעולים שהכין, ואולי אף יקבל ציון טוב מהמורה, וכששואלים אותו במי נעזר, הוא אומר שהכין את הכל לבד.

זו כפיות טובה כלפי החבר שעזר לו.

הממונה על בית יוסף משיג את האחים ואומר להם את הדברים כפי שנצטווה, האחים לא מבינים מה קרה ושואלים אותו למה הוא מדבר איתם בצורה כזו ומוסיפים -

אם תמצא את זה אצל אחד מאיתנו, הוא ימות, ואנחנו ניהפך להיות עבדים לאדון.

והאיש אומר -

כמו שאמרתם, אם אמצא אצל מישהו מכם את הגביע, הוא יהיה העבד, אבל אתם משוחררים לשלום.

ובזריזות כל אחד מוריד את השק שלו ופותח, האיש מתחיל לחפש אצל האח הגדול ומסיים בשק של האח הקטן ואיפה מוצא את הגביע? 
נכון,
בשק של בנימין.

כשהאחים רואים את הגביע בשק של בנימין, הם קורעים את השמלות שלהם....

דבר זה מסמל כאב גדול כמו כאב על אדם שנפטר.

מעמיסים הכל חזרה על החמורים וחוזרים שוב לעיר.

יהודה והאחים באים לבית יוסף, ונופלים לפניו.

למה כתוב ״ויבוא יהודה ואחיו״?

מצויין השם של יהודה בפרט משום שיהודה הבטיח ליעקב שהוא יהיה אחראי על בנימין ויחזיר אותו, ואם לא, אביו לא יסלח לו לעולם.

יוסף אומר להם -

מה עשיתם?? הרי אתם יודעים שאדם כמוני יוכל לגלות את זה.

מה זה אומר ״נחש ינחש איש כמוני״?

אנחנו רואים את ההבדלים שלבן היה מנחש ע״י התרפים, ואילו יוסף לא זקוק לחפצים שיעזרו לו לנחש, אלא בזכות העובדה שהוא הולך בדרך השם, השם עוזר לו בדרך ומנחה אותו.

יהודה אומר -

מה נאמר לאדוני ומה נדבר... איך נוכל להצדיק את מעשינו... חטא העבדים שלך התגלה ע״י השם... הנה אנחנו עבדים לאדוני... גם אנחנו, וגם מי שנמצא אצלו הגביע.

והפרשה מסתיימת כשיוסף נעשה קשה יותר כלפי אחיו, לא מוותר להם ואומר באופן נחרץ:

לא!

לא אעשה כזה דבר!!!

אך ורק מי שנמצא אצלו הגביע -

הוא בלבד יישאר להיות העבד שלי,

ואילו אתם כולכם,

לכו לשלום לאבא שלכם.

מה למדנו מהפרשה?

עניות הדעת מול עשירות הדעת

את התפאורה של כל אחד מאיתנו קיבלנו מהבורא, מעמד, כסף, בית, לבוש... כאשר אנחנו בוחנים אנשים על פי הפנימיות שלהם, ומתעלמים לחלוטין מכל השכבות הנוספות, רק אז אפשר להבחין בערך הנכון של אותו אדם ונרצה לאהוב אותו, וזה בדיוק הדבר שהבורא רוצה שנעשה. זו עשירות הדעת והיא המפתח לאהבת הבורא. מאהבת הבריות לאהבת השם, אם אנחנו רוצים לאהוב את הבורא, נוכל להגיע לאהבה הזו רק דרך אהבה ביננו.

לעומת זאת - עניות הדעת, כשאנחנו מתרשמים מאוד ממה שהעיניים שלנו רואות, והן לרוב מטעות, ובכוונה כך נעשה, שתיהיה בנו העיקשות להיכנס פנימה אל תוך כל אחד מאיתנו, להכיר בחשיבות של הפנימיות לעומת החיצוניות המתעתעת.

ישועת השם כהרף עין

אנחנו כל הזמן ממצמצים בעיניים, המצמוץ נוצר על מנת שהעין תישאר כל הזמן לחה ונקייה, אנחנו לא שמים לב שאנחנו עושים זאת.

כך היא ישועת השם, הבורא כל הזמן עוזר לנו, ובפרט כשאנו מרגישים שאף אחד לא יכול, הוא בא ומוציא אותנו במהירות של מצמוץ.

הבעייה שלא תמיד נדע לייחס את העזרה אל הבורא, מאחר שהיא כ"כ מהירה - נשייך אותה לאדם כלשהו.

לכן עלינו להיות עירנים ולראות ולזכור שגם במצבים הכי קשים זה השם שמוציא אותנו מהם במהירות רבה ביותר.

 
רחמי שמיים

הבורא מתנהג איתנו דרך הטבע, ומה שאנחנו מרגישים הם בהתאם למחשבות ומעשים שלנו.

לפעמים אדם יכול לעבור מצבים לא טובים לתקופה שהוא מרגיש שהיא ארוכה מידי, או שהמצבים קשים לו מידי, והאדם מתפלל לעזרה, ואז הבורא מחליט להיות בהנהגה שונה מהטבע, ואלו הם הרחמים.

החשיבות בידיעת פיצוח צפנים

ככל שניהיה יותר ערים לעובדה שבוודאות קיימת הסתרה, ולא כל מה שאנחנו רואים או שומעים הוא בדיוק כמו שאנחנו חושבים שכך הוא הדבר, ובעצם שורש הדברים הוא טוב, נוכל להפסיק לגונן על עצמנו וניגמל מתחושת ההישרדות, ובזכות מפתח ההבנה, ייכנסו מושגים חדשים לעולם הפנימי שלנו, המחשבות יתחלפו באחרות שבאות ממקום גבוה יותר, נראה איך בקלות רבה ניתן להתחבר אל הזולת ואפילו להנות מהעולם הגלוי החדש שנגלה לעיננו.

להתראות בפרשה הבאה - ויגש

אליזבת רוזמברג☺ 

לקריאת פרשת ויגש לחץ כאן.