בס"ד

על מה נספר מהפרשה?

זו הפרשה הראשונה מתוך החומש האחרון, והיא נאמרת כולה ע"י משה.

למדנו שמשה היה כבד פה, וזו היתה אחת הסיבות שסירב בתחילה לקבל את תפקיד הנהגת בני ישראל, במעמד הסנה, וכעת אחרי מעל 40 שנה שמשה מנהיג את העם, הוא מדבר ומבאר את כל קורות בני ישראל.

עם אותה יכולת שמשה החשיב כפגומה, משתמש בה כעת לפרש את כל התהליך הפנימי שעברו בני ישראל במדבר.

משה ובני ישראל עלו בסולם ההתפתחות הרוחנית, ופרשה זו נקראת על שם הדברים שמשה אמר בעצמו מבלי שיתבקש ע"י השם לומר אותם.

נתחיל.

אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן:  בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת--וְדִי זָהָב.

משה אוסף את כל בני ישראל ואומר להם מה עומד לקרות להם לפני שהוא נאסף אל אבותיו.

במשפט הראשון, משה מזכיר לבני ישראל את החטאים שעשו, אך את הכל הוא אומר ברמיזה:

הדברים שמשה דיבר אל כל ישראל בעבר הירדן – קרו במדבר, בערבה.

מול סוף - "וְאַתֶּם פְּנוּ לָכֶם וּסְעוּ הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף" – מרמז על העונש שקיבלו בני ישראל ללכת במדבר 40 שנה.

בין מקום שנקרא פארן "וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אוֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ." - לשם חזרו המרגלים והוציאו דיבה על הארץ.

"ובין תפל" - ובין התפילה – שבזכותה קיבלו את המן, המוזכר כאן בצבע הלבן שהיה לו, ולאחר מכן, קוננו על עליו שהוא טפל.

חצרות היה המקום הבא ממנו נסעו מקברות התאווה - "מִקִּבְרוֹת הַתַּאֲוָה נָסְעוּ הָעָם חֲצֵרוֹת וַיִּהְיוּ בַּחֲצֵרוֹת." - מקום הנקרא כך על שם התאווה הגדולה שהיתה לבני ישראל לבשר במקום להתענג על המן השמיימי.

די זהב – מרמז על עגל הזהב.

אך אפשר גם לראות זאת כרמיזה דווקא לרוחב לב של בני ישראל, כאשר הקימו את המשכן, והביאו די והותר ממה שהתבקשו להביא.

"וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ"

"וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא." (פרשת ויקהל).

ייתכן ומשה בחר לסיים דווקא במחמאה ועין טובה על ישראל, לאחר כל הרמיזות של התוכחה.

מהו רמז?

כשאומרים דבר מה בצורה עקיפה, לא במפורש.

כאשר ילד מבקש לתקן את דרכיו – האם נכון להזכיר לו שוב ושוב את מעשיו הלא טובים?

ממשה אנו לומדים איך נכון להוכיח את האחר.

הילד זוכר היטב את ההתנהגות הלא טובה שנהג בה.

כאשר נחזור ונזכיר לו עד כמה נהג לא יפה אנו:

• נגרום לו להתבייש ולהתחרט בכל פעם מחדש
• נטה את המיקוד שלו למעשיו הקודמים במקום לשיפור שכבר קורה
• נתקשה לראות התקדמות כלשהי בהתנהגות הילד
• נגרום לילד לרפות את ידיו ולהתייאש, מתוך מחשבה שלא רואים אצלו את היגיעה להיטיב את דרכיו.

אך ישנם מיקרים בהם מומלץ להזכיר את הדרך הלא טובה – הסבר בהמשך הפרשה.

איך נכון להוכיח?

• ראשית, עדיף לומר דברים ברמז, ולא להוכיח בצורה מפורשת.

אומנם, את הביקורת חייבים להשמיע, וניתן לומר אותה בצורה ברורה וחד משמעית רק אם הילד ממש לא יבין אחרת.

• יש לשים לב שלא להעביר ביקורת כאשר נמצאים בחברה, דבר העלול לגרום להלבנת פניו של הילד.

מהי הלבנת פנים?

לגרום לאחר שפניו יהפכו להיות לבנות בעקבות דברי תוכחה שקיבל.

כאשר מנסים להראות לילד, ובכלל – כל אחד, עד כמה הוא טועה, כועסים עליו, מוכיחים אותו, וכל זאת עושים לפני האחרים.

באותה מידה,

• גם אין להלבין פני אדם ביחיד.

• בהוכחה יש להפריד בין הילד לבין המעשה הרע שעשה.

קיים הבדל בין לומר לילד:

אתה ילד רע כי הרבצת לאחותך

לבין

עצם העובדה שהרבצת לאחותך מצביעה על התנהגות לא טובה.

במצב כזה הילד יכול גם להפריד את עצמו מהמעשה שעשה, שהוא עצמו ילד טוב, רק המעשה היה רע, ולכן יוכל לשפר את התנהגותו בעתיד.

אבל אם נאמר שהוא ילד רע, לא נותר לו לתקן דבר, מאחר וכל התנהגות תיהיה משוייכת להתנהגות של ילד רע.

• בזמן מתן הביקורת חשוב ביותר לציין עד כמה אוהבים את הילד, הרעפת האהבה תגרום לילד לרצות לקבל את הביקורת כלפיו.
  
  
• כאשר ההורה כועס, בכעס הלב, הילד לא ירצה לשמוע.

•  לא כל זמן מתאים להוכחה.

• יש לחכות לזמן מתאים, בו יהיה ניתן לקבל את מלא תשומת ליבו של הילד.

• "כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה לאדם שלא לומר דבר שאינו נשמע"

אין לומר דברים שאין האזניים כרויות לשמוע, כי הביקורת לא תתקבל.

נקודה חשובה נוספת:

• הסבלנות כאן מתבקשת.

השינוי לא יגיע בבת אחת, או ביום אחד, וסביר להניח שעוד יהיו נסיגות.

אך ההתמדה במתן האמון בילד שאכן הוא מבקש ורוצה בשינוי – תשתלם בסופו של דבר ותישא פירות.

משה לא רצה להביך את בני ישראל, לכן כל התוכחות היו ברמיזות.

אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל

בד"כ משה דיבר אל ראשי השבטים, העדה, ואילו כאן, משה מדבר אל כל ישראל.

כלומר,

פותח את האפשרות עבור כולם לבוא ולומר את שעל ליבם.

הפרשה חוזרת ומספרת את שארע לבני ישראל במדבר, אבל זו אינה חזרה בכדי למלא עוד פרשה, אלא, דרך החזרה על האירועים ואופן הצגתם לבני ישראל, אפשר לראות את השינויים שקרו לבני ישראל.

לדוגמא:

חטא המרגלים.

בפרשת שלח כתוב:

" וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם. "

ואילו כעת משה אומר שבני ישראל הם אלו שביקשו לבדוק את הארץ:

"וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם, וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ;...  וַיִּיטַב בְּעֵינַי, הַדָּבָר"

אנחנו יודעים שהתורה מדברת על התיקונים שנפש האדם עוברת בעולם הזה.

החזרה על הדברים בצורה שונה מצביעה על המדרגה החדשה בה נמצאים כרגע בני ישראל.

בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בְּאֶרֶץ מוֹאָב, הוֹאִיל מֹשֶׁה, בֵּאֵר אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר.

אחרי ארבעים שנה במדבר, כאשר במהלך כל הזמן הזה, משה מקבל ציווי מאת השם ומעבירו לבני ישראל, כעת משה בא ומבאר את מה שהיה.

למה עליו לבאר כעת, הרי הכל כבר נאמר ונעשה?

הביאור בא להסביר את כל המצבים שבני ישראל עברו. בגלל הסיבה שמשה נמצא במדרגה רוחנית גבוהה מהעם, ומתוך כך יש לו אפשרות לראות ולהבין את התמונה באופן נהיר, ואת השורש הנכון של כל אירוע.

למה הדבר דומה?

ילד שחולם חלום רע, מתעורר בבעתה וצורח מבכי.

איך נכון להתייחס לחלום?

לאחר שמספר את החלום להוריו, יהיה נכון לחזור על פרטי החלום, אך הפעם עם ביאור שיגרום לילד להבין את החלום בדרך אחרת, טובה יותר.

יש להפוך את המשמעות ולסדר אותו כך שהילד ירגע ויפסיק לפחד.

משפטים כמו: "הכל שטויות", "זה רק חלום", "חזור לישון" ...
לא יעזרו לילד להפסיק להריץ את החלום במוחו שוב ושוב –
והפחד רק יגדל.

ביאור של דבר יכול להיעשות ע"י אדם שהשיג את הדבר.

משה השיג את כל השתלשלות הארועים של בני ישראל במדבר, וכעת הוא ביקש להעביר להם את ההשגה, שיבינו בדיוק מה היתה כוונת השם בכל מצב.

עניין היפוך הצד שביקש לשלוח מרגלים לארץ בא לרמז שמלכתחילה היה זה רצון העם ולא של השם, מחמת הספיקות שהיו בו, ולראיה, הדימויים והתיאורים של העמים היושבים בארץ תאם לפחד שקינן בהם עוד לפני הריגול.

לכן משה הופך ואומר שהעם דרש זאת, בכדי להביא את העם לחרטה אמיתית ושלמה.

אנו לומדים שוב על צניעותו המופלגת של משה, כאשר שם את עצמו באותה דרגה של בני ישראל ומראה להם שגם אותו השם העניש, הוא לא נבדל מהם, והוא לא ייכנס לארץ ישראל.

גַּם-בִּי הִתְאַנַּף ה', בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר:  גַּם-אַתָּה, לֹא-תָבֹא שָׁם.

בפרשת דברים מתקיים חיבור בין הזמנים.

בין זמן העבר, ההווה והעתיד.

זמן עתיד נתון לפרשנות, מאחר ואף אחד לא יכול לדעת מה בדיוק עומד לקרות.

לכן הפרשנות נחלקת לשתיים:

• שיפור המצב הקיים בהווה -
  ילד יצליח בהווה לאחוז בדרך החדשה, ומתוך כך יזכה לראות שיפור בהמשך.
• המשך האירועים הלא טובים שהיו בעבר.

ובכל זאת, מדוע לעיתים יהיה נכון להזכיר את החטאים?

מחד - הזכרת החטא, ולו ברמז, מזכירה לנו את המעידה שכבר היתה, ויש להיזהר שלא תקרה שוב

מאידך - מזכירה את הסלחנות שיש להשם על בני ישראל – למרות ועל אף הכל – הוא סולח.

כאשר אדם נמצא בצרה, הוא מייד מתפלל ומבקש מהשם שיסיר מעליו את העול הכבד, וכאשר כך קורה, קיימת נטייה לשכוח ולהתרחק שוב, עד ששוב קורה דבר לא טוב, ושוב האדם מבטיח, מתרכך, מתחנן, ושוב שוכח מי הוציא אותו מהבור.

אך בעצם,

הצער לא אמור להיות על הדברים שבאים על האדם, אלא דווקא על העובדה שהוא אינו רוצה לתקן את הדרך.

דיברנו על עניין התוכחה - עד כמה צריך להראות אהבה כאשר רוצים להוכיח אדם.

בהזכרת החטאים, אפשר להרגיש את האהבה שיש להשם כלפי בני ישראל – וזאת תחושה שכל אחד חייב ללכת בה - השם אוהב ומרחם, לא נוטש.

במהלך כל הפרשות ראינו שעל כל מצב שהיה נראה ללא מוצא – בני ישראל נעטפו ברחמים, והשם חולל נס.

ה' אֱלֹקי אֲבוֹתֵכֶם, יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם--אֶלֶף פְּעָמִים; וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם.

ככם – כמו שאתם, ככה, למרות הכל, ועם הכל.

המשפט הזה מחזק ומדייק את האהבה העצומה שיש למשה והשם על ישראל.

ה' אֱלֹקיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם, הוּא יִלָּחֵם לָכֶם:  כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם, בְּמִצְרַיִם--לְעֵינֵיכֶם.

בפרשת בשלח ראינו: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן"

כאשר רק השם הויה מצוין, זוהי מידת הרחמים.

ואילו כאן בפרשה שלנו גם שם הויה וגם שם אלוקים, משמע, גם מידת הרחמים וגם מידת הדין (אלוקים) הולכת לפני ישראל ונלחם עבורם, וניתנת הדוגמא שבמצרים השם פעל במידת הדין, ואילו בו זמנית עם ישראל – היה זה במידת הרחמים.

מדוע כתוב – "ילחם לכם ואתם תחרישון"?
באופן כזה, אין התערבות של רצון שרוצה לעצמו, אין אהבה עצמית שיכולה לחבל במלחמה, אין התפרצות של אגו – שכל אלו עשויים להוריד דינים על בני ישראל, אלא הכל נעשה ע"י השם, דבר המבטיח שיהיו רחמים טהורים עבור בני ישראל.

הפרשה מסתיימת כאשר משה מזכיר לבני ישראל שהשם נושא את בני ישראל כמו אב שנושא את בנו, ובמשך כל השנים הללו במדבר, השם בירך את העם, לא חסר להם דבר, השם ידע את כל קורותם, כל אחד בפני עצמו, ומסיים בהבטחה:

השם אלוקיכם – הוא הנלחם לכם.

☺☺☺

ללכת באמונה למעלה מהדעת דורשת המון אומץ, בעיקר כי היא שוללת את המונופול של האדם על מעשיו.

בנוסף,

ללכת בדרך השם, דרך האהבה לזולת, מאתגרת אותנו יותר, מאחר והיא מנוגדת לרצון הטבעי שלנו – אהבה עצמית.

יותר קל פשוט לא לאהוב, או למצוא מה לא בסדר.

כשאנו רואים רע מבחוץ, זה רק בגלל העובדה שאנחנו מערימים בתוכנו תוספת רוע.

עלינו לזכור שבכל אחד מאיתנו יש ניצוץ אלוקי, וזהו זרע של השפעה ונתינה בתוכנו, ואותו עלינו להעצים.

להתראות בפרשה הבאה - ואתחנן

אליזבת ☺

לקריאת פרשת ואתחנן לחץ כאן.

לקריאת הפרשה הקודמת מטות-מסעי לחץ כאן.