בס"ד

רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה.

הפרשה הקודמת התחילה בפסוק: ״והיה עקב תשמעון״,

שם דובר על השמיעה, שזו ספירת הבינה.

הפרשה שלנו מתחילה במילה ״ראה״, וראיה משויכת לספירת החכמה.

אם ניזכר בסדר של עשר הספירות:

כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות.

אנו רואים שמספירת הבינה, עלינו בפרשה זו לספירת החכמה.

ספירת החכמה היא מקום ראשית הגילוי בהשגת מחשבת הבריאה.

הראיה שלנו אינה מבחינה באור, אלא רק אם יש צל, חלק חשוך, ואז נוכל לראות את ההיפך ממנו.

בדיוק כמו שאי אפשר לראות את האויר, אלא נוכל לראות רק חלקיקי האבק שבאויר.

הצד החשוך משול לרצון לקבל לעצמנו.

לרוב אנחנו לא משתהים על התנהלות טובה שלנו, אלא רק כאשר מעירים לנו שחרגנו, נשים לב שקודם היינו במחשבה מתחשבת בזולת, וכעת כבר לא.

אנו מבחינים בשפע שסובב אותנו על פי החיסרון שעולה בנו, וככל שניהיה מוקפים ביותר שפע, כך יגדל החיסרון שלנו.

לדוגמא:

ילד שיש לו הרבה משחקים, יקבל תוספת רצון לעוד משחקים שעדיין לא קיבל לעומת ילד עם מעט משחקים.

ככל שנראה כמה הפוכים אנחנו ממידת ההשפעה, כך נתפוס את גדלות האנשים שנוהגים כך, ועל אחת כמה וכמה את ההבדל שקיים ביננו לבין הבורא, שזוהי הנהגתו.

וההיפך,

ככל שנתבטל אל תכונה זו של אהבת הזולת, ונצמצם בנו את הרצון לקבל לעצמנו, נוכל לקלוט את האור.

הראיה שלנו סובייקטיבית, מבוססת על החוויה האישית של כל אחד מאיתנו.

לדוגמא:

כשנרצה לראות את השעה בשעון יד בעל מחוגים קטנים ועיטורים רבים מסביבו, נתמקד במחוגים ולא נראה את הקישוטים, ואילו אם נסתכל על העיצוב, לא נראה את המחוגים.

לכן,

השאלה היא תמיד במה אנו מתמקדים.

הראיה מייצגת את ספירת החכמה - והידיעה מפרה את האמונה.

לדוגמא:

ילד שמבקש מתנה מהוריו, אינו יודע בוודאות שיקבל, אך מאמין שיתנו לו מתוך הידיעה שבעבר ביקש מהם וקיבל.

לכן,

ראה, תוסיף חכמה על מנת להזין את האמונה שבך.

ככל שהאמונה חזקה יותר, קל יותר להזין אותה ברמת הידיעה.

לעומת השמיעה, הראייה היא אקטיבית.

בחוש השמיעה אין לנו שליטה, יש קולות מסביב, ואין לנו יכולת ״לסתום את האוזניים״.

ואילו בחוש הראיה, יש לנו יכולת בחירה - לעצום את העיניים.

רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה.

השם נותן לנו כאן מתנה, מתנת זכות הבחירה.

מתחיל בראה, וממשיך – לפניכם, משמע אין הבדל בין יחיד לרבים, כל אחד צריך להרגיש שמתייחסים אליו באופן אישי, כשהמגמה, שכולנו נרגיש כאחד.

השם אומר - אתה יכול לבחור אם לקבל את הברכה או הקללה.

אז איזו מין מתנה זו? שייתן רק את הברכה! מי צריך את הקללה??

למה הדבר דומה?

הורה רוצה לחנך את ילדו בדרך מסוימת, אם יכריח אותו לעשות בדיוק את הדבר הנכון, שהוא ההיפך הגמור מרצון הילד, הילד ירגיש כפייה, ויתנגד לקבל את ההדרכה.

לכן,

ההורה צריך לתת לילד את זכות הבחירה:

אתה יכול לבחור בדרך הטובה, שיהיו לה השלכות של שמחה עבורך, או להמשיך בדרך הזו, ולפרט את השלכותיה.

הילד צריך לדעת שקיימים שני מצבים, ומהן ההשלכות של כל מצב, על מנת שיוכל בעצמו לבחור נכון.

הקללה מתפקידה להראות את הפער שבינה לבין הברכה.

בגלל ההתמרדות של הילד, מעצם העובדה שאומרים לו מה לעשות, מומלץ שההורה ינחה את הילד, מבלי שירגיש, אל עבר הדרך הטובה.

נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם

למה כתוב "היום"?

• יום - בחינה של טוב.

גם הברכה וגם הקללה הם בחינה של טוב, מאחר ואפשר לראות את ההבדל ביניהן, ניתן לבחור בברכה.

• היום - בכל יום מחדש.

בכל יום אפשר להחליט מחדש לבחור בברכה.

אם בחרנו אתמול בקללה, זה לא אומר שאי אפשר להתחרט.
בכל יום יש הזדמנות לפתוח דף חדש.
אין לזה סוף, כמו שאין סוף לקללות שאתה יכול לבחור.

מאחר והבורא הוא טוב ומיטיב, וכל רצונו להיטיב לנבראים שלו, אין המטרה של הקללה להכשיל ולהביס אותך, אלא להיפך, לבקש לבחור לראות את הטוב.

כמו שאמרנו, בראיה יש את יכולת הבחירה.

אין רע שיורד אלינו, הכל נתון בפרשנות שלנו, לבחור לראות זאת כברכה או כקללה.

לדוגמא:

ילד שקיבל עונש מהוריו, עלול לחשוב שההורה בכוונה רוצה לייסר אותו ולא אוהב אותו, מאחר והילד לא מוצא הבנה מצד הוריו להצדקת דרכו.

לכן,

בזמן כזה, ההורה יסביר לילד שרק בגלל שההדרכה כעת הפוכה מדרך החשיבה השגויה שלו זה עשוי להיראות כעונש.

והאהבה שלו לילד אינה תלויה בדבר.

זה כנגד זה עשה השם – מול דבר טוב יופיע דבר מנוגד לו, רק בכדי שיהיה לנו מקור השוואה ולהבחין בטוב.

אך ככל שנשתכנע שהשם באמת רוצה להיטיב לנו - אנו נתמקד בטוב, ולא ניתן לרע להיכנס.

הראיה גורמת לנו להתפעלות.

יש כאן הכוונה להתפעל ממעשי השם ומתוך כך מגיעה ההכרה בגדלותו, שזו היראה.

הראיה מכוונת אותנו אם לאהוב או לשנוא.

על מנת שנוכל לתת ליראה ״להתלבש״ בנו, עלינו לראות את האור, את החסדים.

איך נוכל לראות את האור?

יראת השם, ראשית חכמה.

כשאנו רואים את הפער שבין הרצון לקבל לעצמי, לבין הרצון לתת, בלי צורך לקבל דבר בתמורה.

זוהי הענווה, לראות את השיפלות של ההתנהגות האגואיסטית, לכן, הענווה מחייבת אותנו להשיל מעל עצמנו את מעטה הגאווה.

• היום - מבטל את הייאוש.

אם אתמול לא הצלחת לראות את הקללה כברכה, לא נורא, יש לך אפשרות נוספת.

בכל יום לבקש לשנות את הפרשנות שלך.

רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה.

אֶת-הַבְּרָכָה--אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ

שמיעה - ספירת הבינה, משויכת למידת ההשפעה.

הראיה מתנקזת אל תוך מידת ההשפעה.

כלומר,

עצם העובדה שאתם שומעים מהי הברכה, כבר אתם משתמשים במידת ההשפעה שלכם, והפעולה יוצאת מהכח אל הפועל.

יש כאן קיצור דרך לאדם.

כמו לומר לילד: ״אל תאכל עם הידיים״, ומניחים לפניו מזלג.

הוא כבר יודע איך כן לאכול.

הברכה מובאת אל תוך השמיעה, אל תוך הכלי של מידת ההשפעה, שזו לוקחת ומפתחת אותה.

ברכה - היא היכולת להיות במידת ההשפעה

קללה - הרצון לקבל לעצמנו בלבד

וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ

לראות שלא ניתן לשמוע - כלומר לראות שאנו לא רוצים להיות במידת ההשפעה.

וְהָיָה, כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹקיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ--וְנָתַתָּה אֶת-הַבְּרָכָה עַל-הַר גְּרִזִים, וְאֶת-הַקְּלָלָה עַל-הַר עֵיבָל.

גריזים - פירוש - חומר שמנוני, חלקלק.

הר גריזים הוא הר פורה, יש בו פריחה ולבלוב, המשכיות, חיים.

הברכה עומדת על מקום "חלקלק", היא יכולה להתחמק בכל רגע אם לא נקלוט אותה.

ואילו הקללה נמצאת על הר עיבל שהוא הר יבש, והיא "נתקעת" עליו, האחיזה בה הרבה יותר קלה.

משמע,

עלינו לעשות עבודה על מנת להחזיק בברכה.

שני ההרים נמצאים אחד ליד השני.

כמו הברכה והקללה - קרובות אחת לשנייה, ותלויות רק בהסברים הפנימיים שלנו לדבר.

גם הברכה וגם הקללה ניזונים מאותו השפע (גשם, שמש וכו').

כִּי-יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא, אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם; וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת, אוֹ מוֹפֵת.

מדוע מופיע עניין הנביאים בפרשה זו?

כי גם כאן יש את עניין הברכה והקללה.

נביאי שקר, נקראים בכל זאת נביאים כי הם עושים עבודה שנראית לכאורה מאוד אמינה, ולכן כ"כ מטעה.

איך יודעים אם זה נביא אמת או שקר?

נביא אמת - כל דבריו מתקיימים

נביא שקר - מספיק שדבר אחד שאמר לא התקיים

האם נרצה להקשיב לאותם אלו שמנסים להטעות – זו הקללה.

כמו כן,

נביא נקרא גם ״רואה״, והפרשה מדברת על הראייה.

המלך/ה של הכיתה הם מנהיגים שליליים. מה עושים אם הילד נגרר אחריהם?

מה לומר לילד, מובן מאליו.

הבעיה מתחילה כאשר הילד אינו מוכן להקשיב ולקבל את ההדרכה.

לכן בראש ובראשונה יש שתי פעולות עיקריות שחשוב לעשותן:

•  להביא דוגמא של ההורים המספרת על מצב דומה כזה מעברו,
  באופן שהילד יוכל לראות בעיני רוחו את הוריו בהתנהלות זו.
  
  
• לבקש מהילד שיציין את תכונותיו החיוביות.

ומהי החשיבות בשתי פעולות אלו?

בטבע האנושי קיימת נטייה שכאשר אדם רואה דבר מסוים, הוא מתקרב אליו,

כמו כן, בעת שאנו משמיעים דברים, אנו מתקרבים, רוחנית, לאדם שמקשיב לנו.

לכן,

בכדי שהילד יהיה נכון להקשיב להדרכת ההורה, עליו להרגיש קרוב אליו.

כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן-אִמֶּךָ אוֹ-בִנְךָ אוֹ-בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ, אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ--בַּסֵּתֶר לֵאמֹר:  נֵלְכָה, וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ, אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ.

לֹא-תֹאבֶה לוֹ, וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו; וְלֹא-תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו, וְלֹא-תַחְמֹל וְלֹא-תְכַסֶּה עָלָיו.

אנחנו מציידים את הילד בכלים וערכים ושולחים אותו לגן/ בי"ס, מקווים שלא יושפע מסביבה לא טובה. איך נכין אותו לשמור גם שם על מה שלמד?

מומלץ לגרות בילד את תכונת המנהיגות, ואת השלכותיה על הדימוי העצמי שלו, באופן:

• שהיא שוללת פיתוח תלות באנשים אחרים
• מאפשרת לו להתנהג בחופשיות, מאחר ואינו תלוי במצב רוח של אדם אחר, על מנת לחקות אותו.

מנהיגות אינה מתייחסת רק להנהגת קהל, אלא גם ובעיקר, את עצמנו.

כִּי-תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם--לֵאמֹר.

יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי-בְלִיַּעַל, מִקִּרְבֶּךָ, וַיַּדִּיחוּ אֶת-יֹשְׁבֵי עִירָם, לֵאמֹר:  נֵלְכָה, וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם.

הילד מתמודד עם ערכים מקולקלים בכיתה אבל לא רוצה להיות יוצא דופן.

איך מחזקים?

ההדרכה כמו שהתורה מנחה אותנו:

ודרשת, וחקרת ושאלת, היטב.

הילד לא אמור לקבל כל דבר כמובן מאליו, גם אם נעשה או נאמר ע״י הילד הכי מקובל בכיתה, אלא בעצמו לדרוש לחקור ולשאול, עד כמה נכון כך להתנהל, ומהי ההטבה שיוצאת לו מכך.

• הילד דורש לדעת למה זה טוב.
• חוקר לעומק כל תשובה שמקבל.
• שואל ולא מרפה עד שמקבל תשובות המניחות את דעתו, אם בכלל.

בדרך זו, הילד מראה לחבריו כיצד נוהגים בישוב הדעת, ולא פחות חשוב – בדרך נסתרת, הוא מדריך את הילדים האחרים לנהוג כמוהו, מאחר וילדים הם סקרנים, ומחפשים אחר חידושים, ולרוב כאשר אינם מוצאים את הדרך לספק לעצמם את יצר הסקרנות הם יצאו במרד שיבוא לידי ביטוי בהתנהגות לא טובה – ובה ימצאו את החידוש.

כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן, מִקֶּרֶב הָאָרֶץ; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, לֵאמֹר, פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ, בְּאַרְצֶךָ.

פתח תפתח – שוב ושוב, שלא תאמר – אתמול נתתי.

בדיוק כמו התפילות שלנו.

אנו מבקשים כל הזמן דברים שונים, והשם לא עושה התניה – כבר קיבלת את מה שביקשת, למה אתה בא עם בקשה חדשה?

כך עלינו להתנהג עם כל אחד המבקש עזרה.

ואם קשה לאחד לנהוג כך, מגיע המשפט מקהלת:
"שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ" –
כל העזרה שנתת, תחזור אליך חזרה בדרך כלשהי.

העני הזקוק לעזרה, בא לזכות כל אחד שנותן לו, מאחר ודרכו באה לידי ביטוי הערבות שיש בנו אחד לשני.

וכמו שהשם החליט שאחד יהיה עני, כך החליט שאחר יהיה עשיר, לכן מגיע הציווי לתת, מאחר והוא מקבל מהשם דרך העשיר, וכך העשיר זוכה לכינוי "בעל חסד".

יוצא שהעשיר צריך את העני יותר ממה שהעני מקבל ממנו.

האם יש דרך ללמד את הילד לתת תשומת לב ל"שקופים" בכיתה? אחריות על הכלל?

ילד ש"לא רואים אותו", הוא כזה כי לא למד איך לגרום לאחרים לרצות לראות אותו, אם בגלל חוסר ביטחון ש״רכש״ בבית, או בגלל נטיית אופי - להתבודדות.

דווקא ילדים אלו הם המסקרנים ובעלי ערך מוסף לחברה, הרבה יותר מהשאר.

כמו אבן טובה שנחביא או נעטוף אותה בנייר פשוט, שלא יחמדו אותה.

ההדרכה במקרה כזה היא לעורר בילד את הסקרנות לגלות ולפצח את השונה ממנו, ולהסביר שרב הנסתר על הנגלה.

בנוסף,

במידה והילד עצמו מקובל בכיתה וחברים רבים מחפשים את קרבתו, זו ההזדמנות שלו לתת דוגמא יוצאת דופן לשאר.

ואם ישנם כאלו שמחשיבים את דעתו, יהיה עליהם לתת את דעתם בילד ה״שקוף״ ביגיעה מסוימת, לגלות את מה שכבר הילד מצא בו.

הילד לומד לצלוח אתגרים, ולסחוף אחרים אחריו.

וְהָיִיתָ, אַךְ שָׂמֵחַ.

7 פעמים כתוב השורש ש.מ.ח בפרשה.

לפי מניין 7 המידות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות.

אלו הנהגות השם.

ועלינו לקנות הנהגות אלו ולעשותם בשמחה ממש.

אך שמח – תמיד שמח, בלי קשר למצב הנוכחי.

להיות בעבודת השם בשמחה, מאחר והרוגז מופיע כאשר אין חסד, אך ברגע שהחסדים מתלבשים על הדינים, כבר מופיעה שמחה בשלמות.

שמחה שאינה תלויה בדבר.

זו המכונה – שמחת חיים לשמה.

שמחה היא עניין רציני.

לרוב היא לא מופיעה כך סתם, צריך ממש לחפש אותה, בין כל המצבים הנראים לכאורה עצובים ממש – דווקא שם, לראות אותה, איך היא מחכה בשקט, לא באמת מסתתרת, אך גם לא ממש בולטת, מחכה שיאתרו אותה ויאספו אותה, ויעריכו אותה.

חיזקו ואימצו!

להתראות בפרשה הבאה - שופטים

אליזבת ☺

לקריאת פרשת שופטים לחץ כאן.

לקריאת הפרשה הקודמת עקב לחץ כאן.